ברגע מכריע בשיחה, הפנייה אל גדעון עולה מדרגה והוא מקבל את המינוי הרשמי להושיע את ישראל. קיימת מחלוקת בין הפרשנים לגבי זהות הדובר במילים וַיִּפֶן אֵלָיו ה'. גישה אחת גורסת כי לאחר שעד כה דיבר המלאך, כעת ה' בכבודו ובעצמו פונה אל גדעון בדיבור נבואי ישיר, כאשר המלאך שימש רק כהקדמה להתגלות [רש"י, מלבי"ם]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מסבירים כי הדובר הוא עדיין המלאך, אשר משמש כצינור ומדבר בשמו של ה' [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. עם זאת, מודגש כי ההתגלות התרחשה בהקיץ ובמציאות, ולא במראה נבואי, שכן גדעון טרם הגיע למדרגת נבואה ולכן גם נזקק לבקש אותות בהמשך הדרך [רלב"ג].
ליבת הציווי טמונה בביטוי בְּכֹחֲךָ זֶה, שזכה למספר כיווני פירוש המשלימים זה את זה. הגישה המרכזית בקרב רבים מהפרשנים היא שמדובר בכוח רוחני: הזכות העצומה של גדעון שלמד סנגוריה על עם ישראל וטען בעדם. עצם האכפתיות וההגנה על העם השתיקו את המקטרגים בשמים, יצרו מלאך מליץ יושר, והוכיחו שגדעון מוכן וראוי להושיעם [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, חומת אנך]. גישה נוספת רואה בכך את כוח הענווה של גדעון, שהקטין את עצמו מול השליחות [אלשיך]. מנגד, יש המפרשים את המושג ככוח פיזי וגבורה אלוהית שנוספו בו באותו רגע, בדומה לרוח הגבורה ששרתה על מנהיגים ועל נביאים אחרים, והעצימו את כוחו הטבעי כדי שיוכל להושיע את העם [רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
ההתגלות נחתמת במילים הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ. המילה הֲלֹא אינה מביעה שאלה אלא משמשת כלשון של זירוז, עידוד וחיזוק הציווי לצאת למשימה [מצודת ציון, רד"ק]. השימוש בלשון עבר מרמז כי גדעון כבר יועד לתפקיד זה קודם לכן, עוד כאשר כונה בתחילת המפגש "גיבור חיל", וכי עצם העובדה שה' הוא המשלח מעידה על כך שמדובר בשליחות של טובה המבטיחה את ישועת ישראל [אלשיך, חומת אנך].