רגע ההתגלות מכה בגדעון בתדהמה, ומתוך ההבנה הפתאומית על זהות האורח שעמד מולו, פורצת ממנו זעקת אימה. עד לאותו רגע היה גדעון שרוי בספק באשר לזהות הניצב מולו, ולכן ביקש ממנו אות [מצודת דוד]. אולם כאשר וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא, הוא מבין שלא מדובר בנביא או בשליח רגיל, אלא בישות רוחנית שהנוכחות האלוהית שוכנת בתוכה [מלבי"ם, אלשיך]. יש המבארים כי ההכרה הזו נפלה עליו דווקא ברגע שבו המלאך נעלם מעיניו ופשט את צורתו האנושית, אז נחשפה מהותו הרוחנית האמיתית שאדם חי אינו יכול לראות [מלבי"ם].
מתוך חרדה עמוקה לגורלו הוא קורא אֲהָהּ, מילת קריאה המבטאת יללה, דאגה ופחד מתפרץ מפני הבאות [רש"י, מצודת ציון, שטיינזלץ]. הוא מסביר את פחדיו ואומר כִּי עַל כֵּן, כלומר בגלל שראיתי [מצודת ציון], מַלְאַךְ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים.
הפרשנים מסכימים כי פחדו של גדעון נבע מתוך התפיסה לפיה אדם אינו מסוגל לראות ישות אלוהית ולהישאר בחיים. ראיית כוח ה' בתוך המלאך עוררה בו את החשש המיידי כי קצו קרב [שטיינזלץ, אלשיך]. גישה מעמיקה יותר מסבירה כי עצם היכולת של אדם קרוץ חומר לראות מלאך רוחני ומופשט, מעידה על כך שנפשו של האדם כבר מוכנה להתנתק מגופו. גדעון חשב שההשקה הזו בין העולמות, שבה הדומה רואה את הדומה לו, אפשרית רק רגעים ספורים לפני המוות, ולכן היה בטוח שחייו עומדים להסתיים [מלבי"ם].