דברי הנביא סוקרים את שרשרת חסדיו ההיסטוריים של ה׳ כלפי עם ישראל, החל מההצלה מעבדות ועד לכיבוש הארץ וההתנחלות בה. הכתוב מחלק את הישועה לשלבים שונים. תחילה מוזכרת ההצלה מִיַּד מִצְרַיִם, שהיא רמז מובהק לישועה בקריעת ים סוף, שם הציל ה׳ את ישראל מידי רודפיהם [אברבנאל].
לאחר מכן עובר הכתוב לתאר את ההצלה וּמִיַּד כָּל לֹחֲצֵיכֶם. משמעות המילה לחץ בהקשר זה היא דוחק ומצוקה [מצודת ציון]. לוחצים אלו הם מלכי כנען שדחקו את ישראל ונלחמו בהם [מצודת דוד]. הפרשנים מזהים אותם ספציפית עם מלכים כדוגמת סיחון ועוג, אשר סירבו לאפשר לעם ישראל לעבור בארצם ויצאו לקראתם למלחמה, וכן עם הכנעני מלך ערד ושאר עמי הארץ ומלכיה שביקשו להצר לישראל [רד"ק, אברבנאל].
המשך הפסוק, וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם, מתייחס מבחינה תחבירית ועניינית לאותם לוחצים ומלכי כנען שהוזכרו, ולא למצרים. ה׳ הוא שגירש את העמים הללו מפני ישראל, הכריע את המלחמות נגדם ונתן את ארצם בידי העם [רד"ק, אברבנאל].