רגע ההתגלות מגיע לשיאו כאשר פעולה פיזית פשוטה הופכת למופת שמימי שמשנה את תפיסתו של גדעון. המלאך, שהתגלה עד לאותו רגע בדמות אדם רגיל האוחז בידו מקל [ביאור שטיינזלץ], מושיט את קצה הַמִּשְׁעֶנֶת, כלומר המטה שעליו הוא נשען [מצודת ציון], ונוגע במנחה.
הפרשנים עומדים על אופיו הייחודי של הנס. האש לא נדלקה ישירות מן המטה שבו נגע המלאך בבשר, אלא פרצה מלמטה מתוך הַצּוּר, הוא הסלע [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מגע המלאך בבשר ובלחם קידש אותם, וקדושה זו היא שמשכה את האש האלוהית לעלות מן הסלע, בדומה לאש היורדת על המזבח [אלשיך]. אש זו וַתֹּאכַל, כלומר שרפה את המנחה כולה [מצודת ציון]. מיד לאחר מכן המלאך הָלַךְ מֵעֵינָיו, נעלם ולא נראה עוד [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מטרת המופת הזה, כפי שמדגישים המפרשים, לא הייתה להוכיח לגדעון שהוא עתיד להושיע את ישראל, ייעוד שיוכח רק בשלבים מאוחרים יותר, אלא לאמת באופן מוחלט את זהותו של השליח כמלאך ה' [אברבנאל]. יש המוצאים דמיון רב בין נס ירידת האש מהסלע כאן לבין מופת ירידת האש של אליהו הנביא בהר הכרמל, קו דמיון המחזק מסורות הקושרות בין הדמויות [רלב"ג].
היעלמותו של המלאך בתוך להב האש הפילה על גדעון פחד מוות. תגובה זו נבעה מן התפיסה שהייתה מקובלת מאוד בימי קדם, ולפיה אדם בשר ודם אינו יכול לראות ישות רוחנית או מלאך פנים אל פנים ולהישאר בחיים. חרדה זו מוכרת גם מסיפוריהם של יעקב אבינו ומנוח אבי שמשון, שחששו אף הם לחייהם לאחר מפגש אלוהי [רלב"ג, אברבנאל].