גדעון עובר תמורה רוחנית ומעשית, ומקבל כוח אלוהי המאפשר לו לקיים את ייעודו ולהושיע את ישראל במערכה נגד מדין [ביאור שטיינזלץ].
הביטוי וְרוּחַ ה' מפורש בקרב רוב הפרשנים כרוח של גבורה ואומץ לב שניתנה לו מאת ה' [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. יש המרחיבים ומסבירים כי מדובר בהשראת רוח הקודש [רלב"ג], וזוהי למעשה המדרגה הראשונה של הנבואה, שבה חלה רוח אלוהים על אדם כדי לדחוף אותו להציל אומה שלמה [מלבי"ם]. גישה נוספת קושרת את ההארה הרוחנית הזו למעשיו הקודמים של גדעון: רק לאחר שמסר את נפשו על קידוש השם וגופו נהיה מתוקן וטהור, הוא זכה לאותה מדרגה עליונה שבה רוח ה' עטפה אותו. השימוש בפועל בלשון נקבה, לָבְשָׁה, רומז לכך שההשראה האלוהית פעלה דרך השכינה [חומת אנך].
מתוך אותה התעוררות רוחנית, גדעון ניגש לפעולה מעשית ומיד וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר. תקיעה זו שימשה כסימן ואות קריאה לאנשים להתקבץ ולצאת למלחמה [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בעקבות קריאת השופר נאמר וַיִּזָּעֵק, פועל שמשמעותו אסיפה והתקבצות של אנשים הנאספים לקול הקורא [מצודת ציון]. הראשונים להתייצב היו בני משפחת אֲבִיעֶזֶר, שהם בני משפחתו המורחבת של גדעון ותושבי עירו, עפרה [רש"י, מלבי"ם, רלב"ג]. מאחר שגדעון נמנה עם משפחה זו ושימש להם כמנהיג, תקיעת השופר שלו הספיקה כדי לאסוף אותם מיד, והוא כלל לא הוצרך לשלוח אליהם שליחים מיוחדים [רלב"ג].