זעקתם של בני ישראל אל ה' בעת צרתם משמשת נקודת מפנה, אך אופי הפנייה חושף את מצבם הרוחני המורכב. הצירוף עַל אֹדוֹת משמעותו על העסק או על עניין זה [מצודת ציון].
הפרשנים עומדים על כך שהזעקה לא נבעה מהכרה בחטא או מחרטה אמיתית, אלא הייתה תגובה לכאב ולסבל הפיזי. העם התרעם על הרעה שבאה עליו, אך לא הבין כי צרותיו הן עונש ישיר על מעשיו [מלבי"ם]. למעשה, הם כלל לא ביקשו ישועה מפורשת בשלב זה ולא הרהרו בתשובה [חומת אנך]. פנייה זו, שנולדה מתוך פחד מפני המדיינים ולא מתוך אהבת ה', מוגדרת כתשובה מיראה. בשל כך, עוונותיהם של ישראל לא נהפכו לזכויות כפי שקורה בתשובה מאהבה, אלא רק הוקלו ונחשבו להם כשגגות [אלשיך].
למרות פגמיה של הזעקה, מתגלים כאן רחמי שמים. עצם הצעקה מתוך הצרה הספיקה כדי לעורר את התגובה האלוהית, וה' שלח אליהם נביא [חומת אנך, אברבנאל]. תפקידו של הנביא היה להוכיח את העם, לעורר אותם להרהר בתשובה, ולהבהיר להם שהחטא הוא הגורם האמיתי למצוקתם. כדי להמחיש זאת, הנביא הזכיר להם את חסדי ה' בעבר, כמו הוצאתם מהארץ הסגורה של מצרים ושחרורם מעבדות [מלבי"ם, חומת אנך, אברבנאל].
באשר לזהותו של אותו נביא, על פי הפשט מדובר בנביא אנונימי שנשלח לצורך השעה בלבד. אולם, ישנה מסורת המזהה אותו כפנחס הכהן. הופעתו הפתאומית מוסברת בכך שהוא לא נהג להתנבא או להנהיג באופן רציף, אלא התגלה רק בעיתים מיוחדות על פי ציווי ה', ובשאר הזמן היה נסתר מעין הציבור [אברבנאל].