הציווי האלוהי לגדעון טומן בחובו מהפך רוחני ופיזי דרמטי. ה' מורה לו לפרק את סמלי העבודה הזרה המוכרים לו מבית אביו, ולהשתמש בהם עצמם כדי לבנות מזבח ולהקריב קרבן, ובכך להוכיח את אפסות האלילים ולבסס את אמונתו.
הפרשנים מסכימים כי המילה הַמָּעוֹז מתארת סלע חזק ומתנשא, והכוונה היא לאותו סלע שעליו הניח גדעון קודם לכן את הבשר והמצות [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, גישה שונה מציעה כי המעוז מתייחס לחוזקו של המזבח הראשון שנבנה על הצור, ועליו מצטווה גדעון לבנות מזבח שני, מאבני מזבח הבעל שנהרס [מלבי"ם]. בניית המזבח צריכה להיעשות בַּמַּעֲרָכָה, כלומר במקום מישורי, מסודר וערוך על ראש הסלע, שבו ניתן להניח את אבני המזבח כראוי [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ], או על גבי המערכה עצמה שבה הוקרב הקרבן הראשון [מלבי"ם].
לגבי הקרבן, גדעון מצטווה לקחת את הַפָּר הַשֵּׁנִי. פר זה היה שייך לאביו, והציווי לקחתו נועד למנוע את הקרבתו לעבודה זרה [מצודת דוד]. לפר זה ישנה משמעות סמלית עמוקה: מדובר בפר שהוקצה לעבודה זרה במשך שבע שנים, וזמן זה מקביל בדיוק לשבע השנים שבהן סבלו בני ישראל משעבוד מדין בעוון עבודה זרה. לכן, לקיחתו והקרבתו לה' נועדו לכפר על העוון הכללי של אותן שבע שנים [אלשיך]. לחלופין, ייתכן שהכוונה היא פשוט לפר רגיל, ללא ייעוד קודם לעבודה זרה [אלשיך].
את הקרבן יש להעלות באש בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה, כלומר להשתמש בעצים שנעבדו כעבודה זרה כחומר בערה למזבח ה' [מצודת דוד]. מהלך זה מדגים כיצד אבני העבודה הזרה, העצים והפר עצמו מופקעים מטומאתם והופכים לכלי קודש, כדי להוכיח שאין ממש באלילים וכדי לעורר את גדעון למסירות נפש למען קידוש השם [מלבי"ם].
כדי להוציא לפועל את המעמד הזה, ניתן לגדעון היתר מיוחד ויוצא דופן המוגדר כ"הוראת שעה". באותו לילה הותרו איסורים חמורים, כגון הקרבת קרבן על ידי אדם שאינו כוהן, מחוץ למשכן, בשעות הלילה, ותוך שימוש בעצים ובבעלי חיים שהוקצו לעבודה זרה. המטרה בהוראה זו הייתה להראות לגדעון כי דווקא פעולה המנוגדת לחלוטין לאמונה האלילית שבה גדל, היא זו שתביא לו את ההצלה וההצלחה, ובכך לחזק את אמונתו בה' [רלב"ג, מלבי"ם].