התגשמות האות שביקש גדעון מתרחשת במלואה עם בוקר, ומעניקה לו את האישור האלוהי המיוחל לקראת יציאתו למערכה. הכתוב פותח במילים וַיְהִי כֵן, המאשרות את קיום בקשתו, אך לא מציין במפורש כי אכן שרר יובש מוחלט על פני האדמה סביב. הסיבה לכך היא שקיימת ברית עתיקה לפיה ירידת הטל לעולם אינה נעצרת לחלוטין [רש"י, מלבי"ם]. לפיכך, המופת המרכזי בשלב זה התבטא בכמות העצומה והחריגה של הטל שהתרכזה על הגיזה עצמה, עד שבאופן יחסי אליה, שאר הארץ נראתה יבשה [מלבי"ם].
מופת ראשון זה היה למעשה קרוב יחסית לדרך הטבע, ומטרתו הייתה לחזק את ליבו של גדעון שאכן ה׳ יושיע את העם בידו. עם זאת, מכיוון שהובטח לגדעון שינצח במערכה לבדו וללא צבא רב, הוא נזקק בהמשך לאות נוסף ועל טבעי לחלוטין (גיזה יבשה וארץ רטובה), כדי לבחון האם זכותו האישית תספיק לחולל נס גלוי שחורג לחלוטין מגדרי הטבע [מלבי"ם]. באשר לאופן התרחשות המאורע, עולה השאלה האם גדעון חווה זאת במראה נבואה לילי או במציאות הפיזית. הגישה המסתברת יותר בקרב הפרשנים היא שהדבר התרחש בהקיץ ובפועל, כאות מוחשי מאת ה׳ שנועד לחזק את ביטחונו [רד"ק].
כאשר גדעון ניגש לטפל בגיזה הספוגה בטל, הכתוב מתאר את פעולתו במילה וַיָּזַר. הפרשנים מסכימים כי משמעות פועל זה היא כבישה, סחיטה והוצאה בכוח של נוזל הבלוע בתוך דבר מה. הפועל העוקב, וַיִּמֶץ, מתאר את פעולת המציצה, הנזילה וטפטוף המים מתוך הגיזה החוצה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. כמות הטל שנסחטה מן הצמר הייתה כה רבה, עד שהיא מילאה לחלוטין את הַסֵּפֶל, שהוא כלי קיבול למים [מצודת ציון].