בעקבות התגלות ניסית, מוקמת מצבת זיכרון המבטאת מסר עמוק על מהותו של ה׳ ועל השגחתו בעולם. וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַה׳ – גדעון מקים את המזבח בדיוק באותו מקום שבו זכה לראות את המופת הפלאי [מלבי"ם].
באשר לקריאת השם וַיִּקְרָא לוֹ ה׳ שָׁלוֹם, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים לגבי זהות קורא השם ומשמעותו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שגדעון הוא זה שקרא למזבח בשם זה. הוא עשה זאת כדי להכריז כי ה׳ הוא שלומנו [רש"י], וכדי להנציח את העובדה שבמקום הזה ה׳ דיבר אליו דברי שלום [מצודת דוד]. ברובד עמוק יותר, קריאת שם זו מבטאת את הכרתו של גדעון בכך שה׳ הוא השלום של כל העולמות, והוא החוט המקשר, המחבר והמעמיד את כל חלקי המציאות [מלבי"ם].
לעומת זאת, על פי הפשט וטעמי המקרא, ה׳ הוא זה שקרא למזבח "שלום". מכיוון שבני עירו של גדעון היו עובדי עבודה זרה, גדעון חשש שהם יהרסו את המזבח. לכן, ה׳ קרא לו שלום כדי להבטיח שהמזבח יישמר מכל פגע ולא ייהרס בידי אנשי העיר [מלבי"ם].
מתוך הצירוף ה׳ שָׁלוֹם, חכמים לומדים יסוד הלכתי ורעיוני חשוב: המילה "שלום" אינה רק ברכה, אלא היא ממש אחד משמותיו של ה׳. בשל קדושתו של שם זה, נאסר על אדם לשאול בשלום חברו במקומות שאינם נקיים, דוגמת בית המרחץ, וישנם אף דיונים הלכתיים המבססים על כך את האיסור למחוק את המילה "שלום" מתוך כתב [מנחת שי, מלבי"ם].
בסופו של הפסוק נאמר עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעָפְרָת. המילה עוֹדֶנּוּ נגזרת מהמילה "עוד" [מצודת ציון], והיא מעידה כי המזבח נותר עומד על תלו בעיר עפרה, נחלת משפחתו של גדעון מבית אביעזר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הישרדותו של המזבח לאורך זמן משמשת כעדות חיה לנס, ומוכיחה כי אכן שרתה עליו ברכת השלום שהגנה עליו מפני המון העם [מלבי"ם].