גדעון נחלץ במהירות להכין סעודה לאורח המסתורי הממתין לו תחת העץ, כשהוא פועל מתוך הכנסת אורחים אך גם מתוך התלבטות עמוקה באשר לזהות המבקר. הוא בָּא ונכנס אל תוך הבית, וַיַּעַשׂ, כלומר מתקן ומכין את המזון [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הוא מכין גְּדִי עִזִּים וְאֵיפַת קֶמַח, שהיא מידה השווה לשלוש סאים [מצודת ציון]. קמח זה נאפה לכדי מַצּוֹת. באשר לסיבה לאפיית המצות, עולות שתי גישות מתוך המקורות: הגישה האחת מסבירה זאת מתוך הדחיפות והמהירות שבהן פעל גדעון, כך שהעיסה פשוט לא הספיקה להחמיץ [ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה, לעומת זאת, קושרת זאת לזמן התרחשות המאורע ומסבירה כי באותה עת חל חג הפסח, וליתר דיוק יום תנופת העומר [רש"י].
את המזון המוכן מחלק גדעון לכלים שונים: את הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל, שהוא סוג של כלי קיבול [מצודת ציון], וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר. הַמָּרַק הוא הרוטב והמים שבהם התבשל הבשר, והוא נקרא כך משום שהוא ממצה לתוכו את מירוק הבשר והטעם היוצא ממנו [רד"ק, רש"י, מצודת ציון]. הפָּרוּר שבו הונח המרק הוא דוד נחושת או סיר המיועד לבישול בשר [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
אופן ההכנה וההגשה אינו מקרי. גדעון היה שרוי בספק באשר לטיבו של האורח; הוא לא ידע אם מדובר באדם שראוי לארחו בסעודה רגילה כפי שעשה אברהם, או שמדובר במלאך ה' שיש להגיש לו מנחה ועולה. לכן, הוא בחר להכין גדי, מרק ובשר בסל – מרכיבים המתאימים לשתי המטרות גם יחד, הן לאכילה והן להעלאת קרבן, כדי לבחון כיצד ינהג בהם המבקר [מלבי"ם].
לבסוף, וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל תַּחַת הָאֵלָה וַיַּגַּשׁ, גדעון מוציא את המנחה ומגיש אותה אל מקומו של המלאך תחת העץ [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אופן הגשה זה, שבו המרק מופרד מן הבשר והלחם, מכין את הקרקע לנס שעתיד להתרחש מיד לאחר מכן. המלאך יצווה על גדעון לשפוך את המרק על הסלע, פעולה שנועדה לקרר את הצור ולהרטיבו. כך, כאשר תעלה האש מן הסלע ותאכל את הבשר, יתעצם הנס אף יותר, בדומה לאש שירדה על המזבח הרטוב של אליהו הנביא בהר הכרמל [אברבנאל].