תארו לעצמכם שהשקעתם המון מאמץ כדי להכין משהו, וברגע שסיימתם, מישהו הגיע ולקח לכם אותו. זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל. באותה תקופה, שבטים של נוודים מהמדבר, כמו מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם, היו פולשים לארץ שוב ושוב כדי לנצל את החולשה של העם.
המילה אִם כאן לא מתארת משהו שאולי יקרה, אלא המשמעות שלה היא "כאשר". זו הייתה פעולה שחזרה על עצמה. בכל פעם שהזרעים כבר נזרעו והתחילו לצמוח, האויבים הגיעו. אולי תשאלו את עצמכם למה המילה זָרַע כתובה בלשון יחיד ולא ברבים? המצב היה כל כך מפחיד, שרוב האנשים פשוט הפסיקו לעבוד באדמה. הכתוב מלמד אותנו שאפילו כאשר חקלאי אחד בודד היה אוזר אומץ וזורע את השדה שלו, מיד היו באים האויבים להרוס הכול.
כשהאויבים הגיעו, כתוב שהם וְעָלוּ עָלָיו. הם לא באו סתם כדי לפתוח במלחמה נגד העם, אלא הם באו במיוחד אל השדה עצמו. המטרה המדויקת שלהם הייתה להשתלט על היבול ולקחת את כל האוכל שהחקלאי גידל.