קרה לכם פעם שעבדתם קשה מאוד על משהו, ואז מישהו אחר בא והרס לכם הכול? זה בערך מה שקרה לבני ישראל באותה תקופה. האויבים לא נשארו רחוק בגבולות של הארץ, אלא וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם. הם נכנסו ממש פנימה והקימו את המחנות שלהם ישר על השדות הזרועים של בני ישראל.
בגלל שהם ישבו שם, הם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ. המילה יְבוּל מתארת את כל הצמחים והתבואה שצומחים מהאדמה. האויבים פשוט הרסו הכול בצורה יסודית, הם חתכו את התבואה כשהיא עוד הייתה עשב ירוק ולפני שהספיקה להבשיל, ואפילו עקרו עצים מהמקום. ההרס הזה קרה בשטח עצום, מקצה אחד של הארץ ועַד בּוֹאֲךָ עַזָּה. התנ"ך משתמש במילים האלה כאילו הוא מדבר אל אדם שמכיר את המפה ויודע איפה המקום נמצא.
המצב היה כל כך קשה, שהאויבים וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה, כלומר, הם לא השאירו לבני ישראל שום אוכל או דברים בסיסיים שצריך כדי להתקיים. ואם זה לא מספיק, גם את בעלי החיים שנשארו, כמו וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר, האויבים פשוט לקחו לעצמם.