דברים, פרק א׳, פסוק ד׳

תארו לעצמכם שמישהו נותן לכם מתנה ענקית ומשמחת, ורק אחר כך מבקש מכם להשתדל לתקן משהו בהתנהגות שלכם. מן הסתם, יהיה לכם הרבה יותר קל ונעים להקשיב לו. זה בדיוק מה שעשה משה רבנו. הוא רצה להכין את בני ישראל לקראת הכניסה לארץ וללמד אותם איך להתנהג, אבל הוא חיכה במכוון עד אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ את המלכים החזקים. משה ידע שאם הוא יעיר לעם לפני שידאג להם למקום משלהם, הם עלולים לא להקשיב ולשאול איזו טובה הוא בכלל עשה להם. לכן, רק אחרי שהעניק להם ניצחון גדול ונחלה, העם הרגיש אסיר תודה, רגוע ומוכן באמת להקשיב לדבריו. כדי להבין כמה הניצחון הזה היה מיוחד, התורה מדגישה את המקומות שבהם המלכים שלטו. על סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן אנחנו לומדים שזה היה נס כפול, כי לא רק שסיחון היה מלך תקיף וקשה, אלא שחשבון הייתה עיר מבוצרת שקשה מאוד להיכנס אליה. לאחר מכן מוזכר עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן שהיה נמצא בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי. אלו לא היו שתי ערים שונות. עשתרות היה שם של אזור הררי, סלעי וגבוה שהגן על המקום, ואילו אדרעי הייתה עיר הבירה עצמה שנבנתה למרגלות ההר, ושם היה הארמון ושם התרחשה המלחמה. כשהתורה אומרת שעוג היה יוֹשֵׁב שם, הכוונה היא לזמן עבר, הוא שלט שם בעוצמה רבה, עד שעם ישראל הגיע וניצח אותו.