תארו לעצמכם שיש לכם מורה שאתם אוהבים במיוחד, כזה שמשקיע בכם את כל הלב. אם יום אחד הוא יגיד לכם שהוא מביא עוזרים כי קשה לו ללמד לבד, מה תענו לו? בטח תגידו: "לא, אנחנו רוצים ללמוד רק ממך!"
כשמשה רבנו הציע למנות שופטים נוספים שיעזרו לו להנהיג את העם, הוא ציפה שבני ישראל יענו לו בדיוק כך. הוא קיווה שהם יגידו שהם רוצים להמשיך ללמוד רק ממנו, כי הוא התאמץ כל כך בשבילם.
אבל להפתעתו, העם מיהר להסכים. כלפי חוץ, היה נראה שהם פשוט דואגים למשה ורוצים להקל עליו את העומס. אך משה ידע מה באמת עובר להם בראש. הוא הבין שהם שמחים שיהיו הרבה שופטים חדשים, כי ככה יהיה להם קל יותר למצוא שופט שהוא קרוב משפחה או חבר, ואולי אפילו להשפיע עליו בעזרת מתנות כדי לזכות במשפט.
הם כל כך מיהרו ורצו שהשופטים החדשים יתחילו לעבוד, עד שהם דחקו במשה. המילה לַעֲשׂוֹת מלמדת אותנו על חוסר הסבלנות שלהם. בכל פעם שמשה קצת התעכב, הם מיד זירזו אותו וביקשו ממנו לבצע את המינוי כמה שיותר מהר. לכן, כשמשה מזכיר את הרגע הזה, הוא בעצם מזכיר להם בעדינות שהם חיפשו את הנוחות האישית שלהם, במקום להעריך את המנהיג המסור שלהם שרצה ללמד אותם בעצמו.