הפסוק חושף את רגע המשבר הטראגי שבו החשש הטבעי של בני ישראל הפך למרד גלוי וסירוב מוחלט לקיים את הציווי האלוהי. הפרשנים מצביעים על כך שיש כאן שילוב של שני חטאים חמורים: חוסר אמונה פנימי, והפרה ישירה של פקודת ה'.
המילה אביתם מבטאת הכנעה וקבלת רצונו של האחר [רש"ר הירש]. לכן, הסירוב המתואר במילים וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת אינו נובע רק מפחד מובן מאויב חזק. אילו היה מדובר בפחד טבעי בלבד, התורה הייתה משתמשת בלשון "מיאון", המעידה על אדם שחפץ לעשות דבר מה אך נמנע בגלל סיבה חיצונית. השימוש במילה "אביתם" מלמד כי העם פשוט לא רצה לעלות, מתוך מחשבת רשע ומאיסה בארץ ישראל [ביאור יש"ר].
חוסר רצון זה חשף למעשה את כוונתם האמיתית והנסתרת בשליחת המרגלים. מתברר כי מטרתם לא הייתה לבחור את הדרך הטובה ביותר לכיבוש הארץ, אלא לבדוק האם הכיבוש בכלל אפשרי, מה שמעיד על חוסר אמונה עמוק בכך שה' ייתן להם את הארץ [ספורנו]. למרות שהמרגלים תיארו אויבים חזקים וערים בצורות, בני ישראל היו צריכים לזכור שהורשת הארץ אינה תלויה בגבורתם הצבאית, אלא ניתנת להם כמתנה מאת ה' שיילחם עבורם [אור החיים]. במקום זאת, הם גילו חולשת אופי ורפיון לב [אברבנאל]. מעניין לציין כי בפסוק זה משה מטיל את האשמה על העם עצמו באופן ישיר, ולא על המרגלים, שמוזכרים רק בהמשך כגורם עקיף [ברכת אשר על התורה]. למרות שהתשובה לשאלתם המקורית על הארץ הייתה חיובית, הם סירבו לעלות [ביאור שטיינזלץ].
החלק השני של הפסוק, וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם, מתאר את המעבר מחוסר רצון למרד פעיל. המשמעות של וַתַּמְרוּ היא התרסה ופעולה בניגוד מוחלט לרצון ה' [רש"י, רש"ר הירש]. הציווי לכבוש את הארץ ולבטוח בה' היה מצוות עשה מפורשת [העמק דבר]. הפרשנים מדגישים כי מעצם היותו אלוהיהם, חובה הייתה על בני ישראל לקיים את פקודתו ולמסור את נפשם על כך, אפילו אם היה נדמה להם שמדובר בסכנת מוות ובהסתכנות עצומה [מלבי"ם, אברבנאל].