מערכת המשפט היא היסוד שעליו מושתתת חברה מתוקנת, והדרישה מן השופטים היא למחויבות מוחלטת לאמת, ללא פשרות וללא משוא פנים. הנחיות אלו מעצבות את דמותו של הדיין ודורשות ממנו להתעלות מעל נטיות אנושיות של פחד, אהדה או יראה, מתוך הבנה שהמשפט אינו עסק אנושי רגיל, אלא שליחות אלוהית.
המילים לֹא תַכִּירוּ נגזרות משורש המבטא משמעויות הפוכות של היכרות וקרבה מחד, וזרות וניכור מאידך. מכאן נלמד כי על הדיין נאסר להראות אותות של אהבה וקרבה יתרה לבעל דין שהוא אוהבו, וכן נאסר עליו להתנכר ולהראות עוינות לבעל דין שהוא שונאו [הכתב והקבלה, תורה תמימה, אבי עזר, שפתי כהן]. עליו להתייחס לשני הצדדים כאל זרים מוחלטים [ביאור יש"ר, רש"ר הירש]. אזהרה זו כוללת גם איסור על עשיית תנועות פנים שעשויות לרמוז לבעל הדין אילו טענות מועילות לו ואילו מזיקות [אדרת אליהו]. בעוד שחלק מן המפרשים רואים בכך אזהרה ישירה לדיינים שלא להטות את הדין [אבן עזרא, רבנו בחיי, רלב"ג, מלבי"ם, שטיינזלץ], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזוהי אזהרה דווקא לאדם הממונה על מינוי השופטים. לפי גישה זו, חל איסור מוחלט למנות דיין רק משום שהוא אדם נאה, גיבור או קרוב משפחה, אם אינו בקיא בדינים. מינוי של שופט שאינו הגון נחשב חמור ממש כמו עיוות הדין עצמו.
הציווי כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן דורש שוויון מוחלט בשני מישורים. המישור הראשון נוגע לערך הממוני של הדין: על השופט להתייחס לתביעה על סכום פעוט של פרוטה באותה רצינות, חביבות וקדימות שבה הוא מתייחס לתביעת ענק של מאה מנה, ואין לדחות את הדין הקטן מפני הגדול [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, מלבי"ם, ביאור יש"ר, בכור שור]. המישור השני נוגע למעמדם החברתי של הנידונים: אין לרחם על העני ולזכותו כדי לפרנסו מתוך צדקה, ואין לזכות את העשיר רק כדי לשמור על כבודו מתוך כוונה לדרוש ממנו לשלם את החוב מאוחר יותר מחוץ לכותלי בית המשפט [רש"י, גור אריה, שפתי כהן, אלשיך]. יש להעניק לשניהם זכות שווה להשמיע את טענותיהם [העמק דבר, נתינה לגר], ויש אף המציעים לדאוג ששניהם יהיו לבושים באותה רמה, כדי שהעני לא ירגיש נחות ויסתתמו טענותיו [בכור שור].
המילה תָגוּרוּ מתפרשת בשני אופנים עיקריים. הפירוש הראשון והפשוט הוא מלשון פחד ויראה. על הדיין נאסר לפחד מאדם תקיף, אלים או עשיר, ואסור לו לחשוש שמא אותו אדם יפגע בו או ברכושו בעקבות פסק הדין [רש"י, רבנו בחיי, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור יש"ר, חזקוני]. הפירוש השני קושר את המילה לשורש א.ג.ר, שמשמעותו איסוף ואגירה. לפי פירוש זה, הכתוב מזהיר שלא לאגור ולעצור את המילים בלב. אזהרה זו מכוונת במיוחד לתלמיד היושב בבית הדין של רבו; אם התלמיד רואה טענה שמזכה את העני ומחייבת את העשיר, אסור לו לשתוק ולאגור את דבריו מתוך כבוד לרבו או מפחד העשיר, אלא עליו להשמיע את קולו [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, ריב"א, רש"ר הירש, בכור שור].
ההכרזה כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא מעניקה ממד רוחני עמוק לתפקיד השופט. הדיינים אינם פועלים מכוח עצמם אלא משמשים כשליחיו של אלוהים עלי אדמות, שתפקידם להשליט יושר וצדק. כל עיוות של הדין הוא מעילה ישירה בשליחות זו [רמב"ן, הטור הארוך, שד"ל, שטיינזלץ]. יתרה מכך, הפרשנים מסבירים שכאשר שופט פוסק שלא כדין ולוקח ממון מאדם אחד ונותן לאחר, הוא למעשה "מטריח" את אלוהים להתערב במציאות כדי להחזיר את הממון לבעליו האמיתיים. בכך הדיין המושחת מטה את נטל עשיית הצדק על בורא עולם [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי, תורה תמימה, רש"ר הירש, שפתי כהן, בכור שור]. שופט שדן דין אמת, לעומת זאת, נעשה שותף לאלוהים במעשה בראשית [ביאור יש"ר, רש"ר הירש].
בסיום הפסוק, משה מנחה את השופטים: וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו. פרשנים רבים רואים בניסוח זה פגם של יוהרה מצד משה. עצם האמירה "תקריבון אלי", שנשמעת כאילו השווה את עצמו לאלוהים והציג את עצמו כמי שמסוגל לפתור כל תעלומה משפטית, נחשבה לו לחטא. כעונש על כך, נעלמה ממנו מאוחר יותר ההלכה הפשוטה יחסית של דיני ירושת בנות צלפחד [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי, דברי דוד, שפתי כהן]. מנגד, פרשנים אחרים מגנים על משה ומדגישים דווקא את הענווה שבדבריו. הם מציינים שמשה לא אמר "ואשמיעכם" (אני אגיד לכם את פסק הדין), אלא אמר וּשְׁמַעְתִּיו – כלומר, אני אשמע את הדבר, ואם לא אדע את התשובה, אלך ואשאל את אלוהים [תורה תמימה, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, אלשיך, רלב"ג].