מול פחדיהם העמוקים של בני ישראל מיושבי הארץ, מציב משה רבנו הנחיה פסיכולוגית ואמונית כפולה, שנועדה לחזק את חוסנם הפנימי ולשנות את האופן שבו הם תופסים את האויב. משה מדגיש כי הדברים אינם נאמרים מדעתו האישית, אלא מפי ה' בכבודו ובעצמו, כדי לתת מענה ישיר לטענות הייאוש של העם [שפתי כהן]. דברים אלו מהווים גם תוכחה על חולשת ליבם ועל חוסר אמונתם, שכן במלחמה אלוהית שבה ה' מוליך את העם, אין מקום לפחד או צורך בתחבולות אנושיות כגון שליחת מרגלים [אברבנאל].
הפרשנים נחלקו במשמעות המדויקת של המילה תַעַרְצוּן, ומתוך כך גם בייחודיות שלה לעומת ההוראה תִירְאוּן.
הגישה המרכזית בקרב חלק מהפרשנים היא שהמילה לֹא־תַעַרְצוּן מבטאת שבירה. כלומר, ההוראה היא לא להישבר מבחינה מנטלית [רש"י, שטיינזלץ, ברכת אשר]. יש שחיברו זאת ישירות לפחד, וביארו כי הכוונה היא לשברון לב הנובע מחרדה [אבן עזרא, ביאור יש"ר], ויש שהוסיפו כי האיסור הוא כפול: לא להישבר בלב פנימה, וכן לא לפחד מעשיית פעולות ממשיות [העמק דבר].
מנגד, שורת פרשנים מנתחת את שורש המילה כמבטא כוח עצום ושפע של גבורה (בדומה למילה עריץ). לפי גישה זו, הפסוק עוסק במאזן הכוחות הפסיכולוגי שבין ישראל לאויב [הכתב והקבלה, רש"ר הירש, חומת אנך]. הפחד גדל כאשר האדם מצייר בדמיונו את חוזקו של היריב אל מול חולשתו שלו. לכן, מזהיר משה את העם שלא ייחסו לאויבים כוח עריצות כה גדול עד שיחושו מאוימים ומשותקים מולם.
חלוקה מדויקת בין שני חלקי הפסוק מציג המלבי"ם [מלבי"ם]: המילים לֹא־תַעַרְצוּן מופנות כלפי התפיסה העצמית של בני ישראל, ומזהירות אותם שלא יחשבו את עצמם לחלשים, נשברים וחסרי כוח; ואילו המילים וְלֹא־תִירְאוּן מֵהֶם מתייחסות לתפיסת האויב, ומזהירות שלא לראות את יושבי הארץ כגיבורים שראוי לפחד מהם.
בסופו של דבר, היסוד לביטול הפחד והשבירה טמון בהכרה הברורה כי ה' הוא ההולך לפני המחנה והוא זה שיילחם עבורם. כשם שזכו לראות את ישועת ה' ואת מפלת אויביהם במצרים, כך יזכו לראות זאת גם בארץ, ועל כן אין להם כל סיבה ממשית ליראה [פני דוד, אברבנאל].