לאחר שמיעת הגזרה הקשה כי ימותו במדבר, מתעורר בעם רצון עז ונואש לתקן את חטא המרגלים. בניסיון להפוך את הדין ולהוכיח את גבורתם, הם מחליטים לכבוש את הארץ מיד. אולם, הניסיון לתקן את החטא הקודם מוביל אותם למרידה חדשה, שכן הם יוצאים למלחמה בניגוד מוחלט לציווי האלוהי.
העם פותח בווידוי ואומר חָטָאנוּ לַה', אך הפרשנים מצביעים על פגמים מהותיים בתשובה זו. במקום לפנות ישירות אל ה' בתחינה, בהכנעה ובדמעות, הם מפנים את דבריהם אל משה בלבד, מתוך מחשבה שדי באמירה שטחית כדי לתקן את המעוות [הכתב והקבלה, אלשיך]. התנהלות זו משולה לאדם הטובל לטהרתו בעודו אוחז בדבר טומאה, שכן הם מתוודים על חטאם רגע לפני שהם מפרים את הציווי החדש שלא לעלות לארץ [שפתי כהן].
בהכרזתם אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ הם מבקשים לקחת את גורלם בידם, מסרבים להשאיר את המשימה לדור הבנים [רמב"ן, ביאור יש"ר]. השימוש במילה "אנחנו" מבטא תחושת אחדות, ומלמד על מחשבתם שמאחר שחטאם היה רק כלפי שמים, די בלכידות החברתית שלהם כדי להבטיח את הניצחון [חתם סופר]. הכרזה זו חושפת טעות תאולוגית עמוקה: העם סבור כעת שהכיבוש הוא מערכה צבאית טבעית התלויה בכוח פיזי, והם מתעלמים מכך שההצלחה תלויה אך ורק בנוכחות ה' בקרבם [מלבי"ם, אברבנאל]. הם נחושים להתקדם למרות שארון הברית והמחנה נותרים במקומם [העמק דבר].
כחלק מתפיסה טבעית זו של המערכה, נאמר וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת־כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ. במקור, הכניסה לארץ נועדה להיות נסית וללא צורך בנשק, אך כעת הם סבורים שאם ילחמו בדרך הטבע, גזרת המדבר לא תחול עליהם [חתם סופר]. חגירת כלי הנשק מעידה על קטנות אמונה, שכן הם שכחו שאת ניצחונותיהם הגדולים בעבר השיגו ללא כוח צבאי, אלא בכוח הרצון האלוהי [שפתי כהן].
לגבי משמעות המילה וַתָּהִינוּ, מציגים המקורות מספר נתיבים פרשניים:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים גוזרת את המילה מהשורש "הן" או "הננו". מכיוון שאיש לא שאל אותם שאלה שעליה יכלו להשיב "הן", המשמעות היא שהם זימנו והכינו את עצמם למשימה באמירת "הננו ועלינו" [רש"י, רשב"ם, אבן עזרא, גור אריה]. יש המוסיפים כי המילה מבטאת התחלה וזריזות [נתינה לגר], או הכנה עצמית [העמק דבר].
גישה אחרת קושרת את המילה למונח "הין" או "הון", המציין מידת נפח או רכוש. לפי קו מחשבה זה, בני ישראל הביטו בכלי נשקם והחליטו ביהירות שכוחם הצבאי מספיק ו"די בו" כדי לכבוש את הארץ גם ללא עזרת ה' [רש"ר הירש]. לחלופין, המילה משקפת את טענת העם כלפי שמים, לפיה ה' מילא את מידת כעסו והעניש אותם בחומרה על חטא מועט [רא"ש, דעת זקנים].
פירושים נוספים רואים במילה ביטוי של העזה וחוצפה [ביאור שטיינזלץ], או לשון של ניסיון [צפנת פענח].
לבסוף, העם מחליט לַעֲלֹת הָהָרָה, אל אותו הר ידוע בנגב שבו ישבו העמלקי והכנעני [ברכת אשר על התורה]. במהלך זה, בני ישראל הופכים מחוטאים בשוגג שמקורו בחולשת הלב, למורדים במזיד. עלייתם אל ההר, שמקנה לאויב יתרון גובה ברור, נעשית מתוך גאווה וזדון. ללא השגחה אלוהית, המהלך נידון מראש לכישלון חרוץ, והאויבים ירדפו אותם כדבורים [אברבנאל, אלשיך, רלב"ג].