בדברי תוכחתו לעם, משה רבנו שוזר את הטרגדיה האישית שלו בתוך התיאור ההיסטורי של חטא המרגלים. המילה הִתְאַנַּף משמעותה נתמלא ברוגז וכעס [רש"י, גור אריה, אבן עזרא], אם כי אצל ה' אין מדובר בהתפרצות רגשית אנושית, אלא בביטוי של דין וצדק מוחלט היורד לעולם בעקבות מעשי בני האדם [הכתב והקבלה].
הצגת עונשו של משה דווקא כאן מעוררת שאלה בקרב הפרשנים, שכן ידוע שנגזר על משה שלא להיכנס לארץ בעקבות חטא מי מריבה, שאירע בסוף ארבעים שנות הנדודים, ולא בחטא המרגלים.
הגישה המרכזית בקרב פרשנים רבים היא שמשה בחר לקבץ יחד את כל מי שנמנעה ממנו הכניסה לארץ הטובה עקב חטאי העם, ולהראות כיצד כולם נענשו בגרמתם. בנוסף, משה נדרש להסביר מדוע דווקא יהושע הוא זה שיכניס את העם לארץ, ולכן הקדים וציין את עונשו שלו כדי להעביר את שרביט ההנהגה ליהושע, שזכה בכך משום שנותר נאמן לה' יחד עם כלב [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר, חזקוני]. משה גם נמנע מלהזכיר במפורש את מותם של המרגלים עצמם כדי שלא לדבר בגנותם של יחידים, אלא העדיף להוכיח את הרבים על אחריותם הקולקטיבית [רמב"ן, ביאור יש"ר].
גישה אחרת קושרת מהותית בין שני החטאים. לולא חטאו במרגלים, היו ישראל נכנסים מיד לארץ, ולא היו מתעכבים במדבר עד לפטירת מרים, שאחריה הסתלקה הבאר והובילה למשבר המים ולחטא מי מריבה [כלי יקר]. חוסר האמונה שהפגינו ישראל במרגלים הוא שגרם למשה להזדקק לנס גלוי כדי לחזק את ליבם, ובכך נסללה הדרך לכישלונו [כלי יקר, העמק דבר].
מעבר לכך, יש הסבורים כי שורש גזירתו של משה אכן נחתם כבר בחטא המרגלים. בעקבות חטא זה התגברה בחינת הרע בעם. אילו משה היה נכנס לארץ ובונה את בית המקדש, הבית היה עומד לנצח ואיש לא היה יכול להחריבו. במצב כזה, אם ישראל היו חוטאים, ה' היה משליך את חמתו על העם עצמו חלילה ומכלה אותם, במקום להחריב את העצים והאבנים של המקדש. לכן, למען קיומם של ישראל לדורות, נגזר על משה להישאר במדבר [אור החיים, ספורנו, ברכת אשר על התורה].
המילה בִּגְלַלְכֶם מדגישה את אחריות העם לעונשו של משה. קבוצת פרשנים מסבירה כי קטנות האמונה של העם היא שגרמה למשה להיכשל. כאשר משה פעל להוצאת המים, העם פירש זאת בטעות כאילו המים יצאו במקרה, ולא במצוות ה'. אילו העם היה שלם באמונתו ומבין את דברי משה כראוי, משה לא היה נדרש לאותו מבחן קפדני של קידוש השם שבו כשל ולכן העונש נגרם בגללם [רא"ש, דעת זקנים, הדר זקנים, בכור שור, פענח רזא].
זווית נוספת ועמוקה מציעה שהמילה בִּגְלַלְכֶם אינה מצביעה רק על אשמה, אלא על כך שמשה נענש למען העם. משה נקבר במדבר יחד עם דור יוצאי מצרים שמת שם, כדי שבזכותו יוכלו גם הם לקום לתחייה ולהגיע לחיי העולם הבא. נמצא שעונשו לא היה רק פועל יוצא של חוסר אמונה, אלא הקרבה אישית למען עתידו הנצחי של צאן מרעיתו [הכתב והקבלה, פני דוד].