בפתח נאומו הגדול של משה אל הדור החדש, הוא מבקש לפזר ספקות אודות השגחת ה' ולהסביר מדוע התעכבה הכניסה לארץ המובטחת ארבעים שנה. משה פותח בדברי התקרבות ופיוס [חזקוני], תוך הדגשת הקשר התמידי עם ה' אֱלֹהֵינוּ [רבנו בחיי], אך מיד עובר לדברי תוכחה מוסריים על העיכוב במסע [העמק דבר].
הפרשנים נחלקו בזיהוי המקום הנקרא בְּחֹרֵב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שחורב הוא שם נרדף להר סיני [אבן עזרא, רבנו בחיי]. עם זאת, יש המדייקים כי חורב הוא האזור הרחב, המדבר או העיר הסמוכה, בעוד "סיני" הוא הפסגה הספציפית שבה התגלה הסנה [רמב"ן, רש"ר הירש, הטור הארוך]. מנגד, ישנה דעה כי מדובר בשני מקומות שונים בתכלית: בסיני ניתנה התורה, ואילו בחורב חנו ישראל ושם הוקם המשכן [הכתב והקבלה, אדרת אליהו]. רמז למהות המקום מוצאים בכך שהמילה בְּחֹרֵב כתובה חסר (ללא האות ו'), לרמז שאם לא יקיימו את התורה שניתנה שם, תבוא עליהם חרב [קיצור בעל הטורים].
הקריאה רַב־לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה זוכה למספר רבדים פרשניים. כפשוטו, משמעות הביטוי היא "ישבתם כאן זמן רב מדי" [רש"י, שטיינזלץ, שפתי חכמים]. התוכנית האלוהית המקורית הייתה להכניס את ישראל לארץ מיד לאחר קבלת התורה. העיכוב הממושך בן כמעט שנה למרגלות ההר לא נבע מרצון ה', אלא היה תוצאה ישירה של חטא העגל, שחייב את תפילותיו הארוכות של משה, את הורדת הלוחות השניים ואת בניית המשכן ככפרה. משאלו הושלמו, תכלית השהות הושגה והגיע הזמן להתקדם [אברבנאל, מלבי"ם, ביאור יש"ר, רש"ר הירש].
ברובד המדרשי, המילה רַב מתפרשת מלשון ריבוי וגדולה. ה' אומר לישראל כי הם זכו לשכר עצום ולמעלה גדולה בישיבתם בהר: הם קיבלו את התורה, הקימו את המשכן וכליו ומינו מערכת משפט. אזכור המשכן בהקשר זה נועד לנחם אותם ולהעיד כי חטא העגל נסלח להם והשכינה שורה ביניהם. מאחר שהשיגו את כל השלמות הרוחנית הזו, אין להם צורך להתעכב עוד [רש"י, גור אריה, משכיל לדוד].
לצד זאת, חלק מהפרשנים רואים בפסוק זה תוכחה חריפה. מצד אחד, היו בעם שרצו להשתקע בהר ישיבת קבע, מתוך העדפה של לימוד התורה במנותק מן העולם, על פני קיום המצוות המעשיות בארץ ישראל. על כך באה הקריאה לעזוב את החממה הרוחנית ולהאיר באור התורה גם מקומות רחוקים וארציים [כלי יקר, חומש קה"ת]. מצד שני, למרות שהיוזמה לעזיבה הגיעה מה', ישראל מיהרו לברוח מן ההר כתינוק הבורח מבית הספר. הם ראו בימי קבלת התורה משא וצער, ובמקום להביט לאחור בגעגוע אל המעמד הנשגב, הם הפנו את עורפם ומחשבתם מן ההר לחלוטין [כלי יקר, ברכת אשר].
היציאה מהר חורב טומנת בחובה גם משמעות פנימית של חזרה לשורש. אדם מישראל הנמצא מחוץ לארץ ישראל נחשב כמנותק ממקורו הרוחני, ולכן הקריאה לנסוע אל הארץ היא למעשה קריאה לאדם להתקרב לעצמותו ולשורשו [אלשיך]. בנוסף, העזיבה של ההר מסמלת מעבר מקבלת תורה מתוך כפייה – זכר למעמד שבו כפה עליהם ה' את ההר כגיגית – אל עבר קיום התורה מתוך בחירה חופשית בארץ ישראל, שם מתבטלת טענת האונס שליוותה אותם במדבר [נחל קדומים, פני דוד].