ספר דברים נפתח בנאומו הגדול והאחרון של משה רבנו, שנישא סמוך לפטירתו. פתיחה זו משמשת כהקדמה לספר כולו, המהווה חזרה, ביאור ומוסר על קורות העם והמצוות שניתנו להם. בניגוד לספרים הקודמים שבהם משה שימש כשליח המעביר את דבר ה' כצורתו, בספר זה ניכרת נימתו האישית של משה, והוא מציג את הדברים כפי שהתנבא מפי עצמו וברוח הקודש [אור החיים, מלבי"ם, אברבנאל].
הפרשנים נחלקו בשאלת מהותם של אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים. גישה מרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בדברי תוכחה ומוסר. משה מבקש להוכיח את העם על חטאיהם לאורך שנות הנדודים, ולכן המילה "אלה" באה להבדיל דברים אלו מדברי המצוות והמשפטים [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי, חזקוני]. מנגד, פרשנים אחרים סבורים כי דברים אלו מכוונים דווקא אל המצוות, החוקים והמשפטים שמשה עתיד לבאר ולחדש בספר זה, כחלק מכריתת ברית חדשה עם הדור שעומד להיכנס לארץ [רמב"ן, אבן עזרא, שד"ל, הכתב והקבלה].
הדגשה זו, שמשה דיבר אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵל, היא ייחודית. משה אסף את כל העם יחד כדי למנוע טענות עתידיות מצד אלו שלא נכחו במעמד, שמא יאמרו שאילו היו שם היו משיבים למשה על תוכחתו ומתגוננים [רש"י, גור אריה, שפתי כהן]. יש הסבורים כי הקריאה "ישראל" מכוונת במיוחד לגדולי האומה ומנהיגיה, שעליהם מוטלת האחריות העיקרית להוכיח את העם, ומשה מדבר אליהם ברמז כדי ללמדם דרך ארץ כיצד להוכיח מבלי לעורר התנגדות [כלי יקר]. אחרים מציינים כי נעשה כאן נס, וקולו של משה נשמע בכל רחבי המחנה העצום [פענח רזא, חזקוני].
מכאן עובר הכתוב למנות שורה של מקומות: בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב. סביב רשימה זו קיימת מחלוקת פרשנית עמוקה.
לפי פשוטו של מקרא, אלו הם ציונים גיאוגרפיים מדויקים המתארים את המקומות שבהם חנו ישראל, או את גבולות המרחב שבו נשא משה את נאומיו בערבות מואב [אבן עזרא, רשב"ם, שד"ל, רש"ר הירש]. פירוט זה נועד לתת סימנים מדויקים למקום שבו התבאר ספר התורה, כדרך שהכתוב מציין זמנים ומקומות במתן מצוות אחרות.
אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששמות אלו אינם מציינים תחנות גיאוגרפיות גרידא, אלא משמשים כרמזים לחטאים שהכעיסו בהם בני ישראל את ה'. משה בחר להזכיר את חטאיהם ברמז בלבד, מתוך דאגה לכבודם של ישראל [רש"י, כלי יקר, רבנו בחיי, אלשיך]. לפי דרך זו, כל מילה טומנת בחובה אירוע קשה מהעבר:
בַּמִּדְבָּר רומז לתלונות העם במדבר שביקשו למות.
בָּעֲרָבָה מזכיר את החטא החמור של זנות ועבודה זרה בבעל פעור בערבות מואב.
מ֨וֹל ס֜וּף מכוון כנגד המרדת העם בים סוף, כאשר אמרו "המבלי אין קברים במצרים".
הצירוף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן אינו מציין מקומות ממשיים בשם "תופל" ו"לבן", אלא מחבר בין חטא המרגלים שאירע במדבר פארן, לבין תלונות העם על המן. המן מתואר כזרע לבן, והעם טפלו עליו דברי תפלות וזלזול באומרם "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" [רש"י, דעת זקנים, בכור שור].
וַחֲצֵרֹ֖ת מזכיר את מחלוקת קורח ועדתו, או לחלופין את עונשה של מרים שהצטרעה בחצרות בגלל לשון הרע, חטא שהעם לא השכיל ללמוד ממנו מוסר [רש"י, בכור שור].
החותם של רשימה זו הוא וְדִ֥י זָהָֽב, הרומז לחטא העגל. משה מזכיר זאת לא רק כתוכחה, אלא גם כלימוד זכות על ישראל: הוא טוען כלפי ה' כי שפע הזהב הרב שהעניק לעם, עד שאמרו "די", הוא זה שגרם להם לחטוא, בבחינת פיתוי ועושר שלא יכלו לעמוד בו [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה].