דברים, פרק א׳, פסוק א׳

לקראת מותו נושא משה את נאומו האישי והאחרון, ובו אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים המהווים ביאור של המצוות וכן דברי תוכחה, כשהוא פונה אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵ֔ל יחד כדי למנוע טענות עתידיות מאנשים שלא נכחו במעמד. אף על פי שרשימת המקומות הפותחת בציון בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מתארת כפשוטה את התחנות הגיאוגרפיות שבהן נשא משה את דבריו, היא משמשת בעיקרה כרמז עדין לחטאי העם לאורך השנים, מתוך דאגה לכבודם. כך למשל, המילה בַּמִּדְבָּר מזכירה את תלונות העם, בָּעֲרָבָה רומזת לחטא בעל פעור, הציון מ֨וֹל ס֜וּף מכוון למרד בים סוף, והשם וַחֲצֵרֹ֖ת מזכיר את מחלוקת קורח או את לשון הרע של מרים. הביטוי בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן קושר בין חטא המרגלים לבין זלזול העם במן הלבן שעליו טפלו דברי שקר, ואילו הסיום וְדִ֥י זָהָֽב רומז לחטא העגל, תוך שמשה מלמד זכות על העם וטוען ששפע הזהב שהעניק להם ה' הוא שהכשילם.