מערכת המשפט אינה נשענת רק על חוקים יבשים, אלא דורשת מהדיינים יציבה מוסרית, פסיכולוגית וציבורית עמוקה. משה רבנו מניח כאן את תשתית האתיקה השיפוטית, ומדריך את השופטים כיצד לגשת אל הדין, כיצד להקשיב לבעלי הדין, וכיצד להתייחס באחריות לתפקידם.
השימוש במילים וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם אינו רק ציווי טכני, אלא לשון של זירוז ואזהרה. רוב הפרשנים מסכימים כי משה מזהיר את הדיינים להיות מתונים בדין. גם אם מקרה מסוים מובא בפניהם פעמים רבות, עליהם לדון בו בכובד ראש כאילו זו הפעם הראשונה, ולא למהר ולחתוך את הדין מתוך הרגל. בנוסף, יש שרואים במילה זו אזהרה לדיין להשתמש בכוחו, כגון בעונשי מלקות, בזהירות ובאופן המותאם לכוחו וליכולת סבלו של הנידון [תורה תמימה].
ההדגשה בָּעֵת הַהִוא מסמנת נקודת מפנה בחייהם של השופטים. הפרשנים מסבירים כי משה מבהיר להם שמרגע מינויים הם אינם עוד אנשים פרטיים העומדים ברשות עצמם, אלא הם משועבדים לציבור ועליהם לשאת את טרחתו בסבלנות.
המילה לֵאמֹר מציגה איזון עדין בתהליך השיפוט. מצד אחד, על השופט לחזור בקולו על טענות בעלי הדין כדי להראות שהבין אותן לאשורן [אור החיים]. מצד שני, יש כאן אזהרה חמורה מפני עינוי הדין; אף על פי שהדיין נדרש למתינות, ברגע שהדין ברור לו לחלוטין, עליו "לאמר" את הפסק מיד ולא להשהותו [כלי יקר].
בלב התהליך המשפטי עומדת החובה שָׁמֹעַ. הפרשנים מדגישים שפועל זה מנוסח בלשון הווה מתמשך, כלומר על הדיין להטות אוזן בסבלנות אין־קץ, ולא לקטוע את בעלי הדין גם אם הם מאריכים ומביאים ראיות רבות. אך השמיעה אינה מתמצית רק בהקשבה פסיבית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים בֵּין אֲחֵיכֶם מטילות איסור חמור על השופט לשמוע צד אחד לפני שבעל הדין השני נוכח בחדר, שכן שמיעה חד־צדדית יוצרת הטיה פסיכולוגית שקשה לעקרה. מעבר לכך, על השופט להקשיב למה שנאמר "בין" האחים – לשים לב לשפת הגוף, לעקימת השפתיים ולחילופי הדברים הלא־רשמיים שביניהם, כדי לחשוף את האמת גם כאשר מדובר בדין מרומה [אור החיים, העמק דבר]. כדי לשמור על אובייקטיביות, על הדיין להימנע ממשוא פנים אפילו במבט עיניו, ועליו להישיר מבט לשני הצדדים במידה שווה או להשפיל את עיניו לחלוטין.
לאחר בירור העובדות, מגיעה דרישת הכתוב וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק. משמעות הדבר היא שעל השופט להצדיק את הדין בלבו ולוודא שהוא אכן משפט אמת בטרם יחתוך אותו בקולו. קיימת מחלוקת מעניינת לגבי אופן יישום הצדק: יש הסבורים כי "משפט צדק" מכוון לעשיית פשרה בין הצדדים, המהווה את הצדק האידיאלי [רבנו בחיי, צאינה וראינה], בעוד אחרים טוענים בתוקף כי משה מזהיר כאן את הדיינים שלא לעשות פשרות מתוך נוחות או חוסר רצון להכריע, אלא לחתוך את הדין על פי שורת האמת בלבד [אברבנאל].
הצדק חייב להיעשות בשוויון מוחלט בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו. השופטים מוזהרים שלא לתת יחס מועדף לאדם מכובד או עשיר על פני אדם פשוט. השוויון חייב להתבטא גם בפרטים הטכניים של הדיון – שני בעלי הדין צריכים לעמוד או לשבת, ולהיות לבושים ברמה דומה, כדי שטענותיו של הצד החלש לא יסתתמו מפני פחד או בושה.
הפסוק נחתם במילה וּבֵין גֵּרוֹ, שזכתה לשלושה כיווני פירוש מרכזיים. הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון "אגירה" – כלומר, בעל הדין שאוגר ואוסף טענות כנגד חברו. הגישה השנייה גוזרת את המילה מלשון מגורים ושכנות, ומלמדת שעל השופטים להתייחס בכובד ראש גם לסכסוכים קטנים לכאורה על עסקי דירה, כמו חלוקת ירושה של תנור וכיריים, ולא לדחות אותם כעניינים של מה בכך. הגישה השלישית מפרשת את המילה כפשוטה – גר צדק. התורה מזהירה כאן להשוות לחלוטין את הדין בין אזרח מיוחס לבין גר חסר משפחה או מעמד חברתי, ומכאן אף למדו הפרשנים שקבלת גר חייבת להיעשות בפני בית דין רשמי של שלושה דיינים.