המעבר החד של בני ישראל מחוסר אמונה לביטחון עצמי מופרז מוביל אותם למסע צבאי חסר סיכוי. משה רבנו מתאר את ניסיונותיו הנואשים לעצור בעדם, ואת הסירוב העיקש שלהם להקשיב לאזהרותיו ולציווי האלוהי.
המילים וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם מבטאות את מאמציו האישיים של משה. מעבר לציווי הרשמי של ה', משה הוסיף לדבר עמם קשות ולהפציר בהם שלא יעלו [העמק דבר]. הוא ניסה להסביר להם שאל להם לצאת למלחמה, שכן כל הניצחונות שהשיגו עד לאותו רגע לא נבעו מכישרונותיהם הצבאיים, אלא מעזרה אלוהית בלבד [ביאור שטיינזלץ].
תגובת העם מתחלקת לשני שלבים של חטא. תחילה, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם מתייחס לביטול מצוות עשה, שכן הם סירבו לקיים את ההוראה לקום ולחזור לאחוריהם לכיוון המדבר. לאחר מכן, וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' מתייחס לעבירה על מצוות לא תעשה, בכך שעברו על האיסור המפורש לעלות אל ההר [מלבי"ם]. המראת פי ה' מדגישה את הניגוד הטרגי בהתנהגותם: כאשר ה' ציווה עליהם לעלות ולרשת את הארץ הם סירבו, אך דווקא כאשר אסר עליהם לעלות, הם מיהרו לעשות זאת [ביאור יש"ר].
הפסוק חותם במילה וַתָּזִדוּ, המלמדת כי מעשיהם נעשו בזדון גמור וביוזמה שחצנית [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. זדון זה בא לידי ביטוי בכך שהם פעלו בניגוד להוראת ה' למרות הסכנה הברורה של התייצבות מול האויב ללא הגנה אלוהית. יתרה מכך, העלייה להר לא נבעה מתוך התעוררות של אמונה וביטחון בה' שנועדה לתקן את חוסר האמונה הקודם שלהם, כאשר טענו שה' אינו יכול להושיעם. תחת לגשת אל המלחמה מתוך הכנעה, חרטה ובקשת לתיקון המצב מול ה', הם פעלו מתוך גאווה וזדון לב [אור החיים].