משה רבנו עומד מול הדור החדש העומד להיכנס לארץ, ומשחזר באוזניהם את חטא המרגלים. בתיאורו, הוא בוחר להתמקד בעדות הפיזית שהובאה מהארץ ובהצהרה החיובית הראשונית, תוך השמטת דברי הדיבה, כדי להעביר מסר חינוכי ואמוני עמוק.
הכתוב מציין כי המרגלים וַיּוֹרִדוּ את הפירות אלינו. בחירה מילולית זו עוררה דיון בקרב הפרשנים. הגישה המרכזית [רש"י, גור אריה, דברי דוד] לומדת מכאן שארץ ישראל גבוהה מבחינה טופוגרפית מכל שאר הארצות, ולכן היציאה ממנה מוגדרת כירידה. מנגד, יש המסבירים את הירידה בנסיבות מקומיות בלבד: המרגלים ירדו מאזור הנגב הגבוה, או לחלופין, נאלצו להוריד את הפירות מעצים גבוהים במיוחד [אבן עזרא, אבי עזר]. הפירות עצמם, שלקחו בְיָדָם, היוו הוכחה מוחשית הכרחית, שכן בלעדיהם העם לא היה מאמין לשום דיווח חיובי על הארץ [שפתי כהן].
מוקד הפסוק הוא בהצהרה וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ. מאחר שידוע כי שליחות המרגלים הסתיימה באסון, הפרשנים חלוקים בשאלה מי בדיוק אמר מילים אלו.
גישה אחת גורסת כי אמירה חיובית וטהורה זו נאמרה אך ורק על ידי יהושע וכלב [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, יריעות שלמה, ביאור יש"ר]. לפי תפיסה זו, עשרת המרגלים מעולם לא שיבחו את הארץ מבלי להוסיף מיד דברי רעל ודיבה, ולכן הפסוק מתייחס רק לשני הצדיקים. יש שאף מזהים חלוקה פנימית בפסוק: המילים וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר מתייחסות לדיווח הרע של עשרת המרגלים, בעוד שההמשך מתייחס אך ורק ליהושע וכלב [אור החיים].
גישה שנייה חולקת על כך בתוקף. נטען כי אם רק שניים מתוך שנים עשר אמרו שהארץ טובה, לא ניתן היה להאשים את העם שהאמין לרוב המוחלט של המרגלים. לכן, ההבנה היא שכל המרגלים, כולל הרשעים שבהם, הודו בתחילה בטובתה של הארץ [רמב"ן, ספורנו, הטור הארוך, העמק דבר, רש"ר הירש]. למעשה, הדיווח על איכות הארץ היה התשובה היחידה שעליה נשלחו להשיב, בעוד שהערכת הכוח הצבאי של יושבי הארץ הייתה חריגה מסמכותם [מלבי"ם]. חטאם של המרגלים התרחש רק מאוחר יותר, כאשר מאחורי גבו של משה הם הפיצו שמועות שהמסו את לב העם.
מעניין לציין כי חלק מהפרשנים מזהים כוונה זדונית גם בעצם האמירה שהארץ טובה, מצד עשרת המרגלים. יש המפרשים כי המרגלים השתמשו בתשובה זו כהסחת דעת מתחכמת: במקום לענות לשאלתו האסטרטגית של משה באילו ערים כדאי להילחם תחילה, הם ענו באופן כללי שהארץ טובה, כרומזים שאין טעם לתכנן כיבוש שאינו אפשרי [תולדות יצחק]. אחרים טוענים כי התיאור החיובי נועד לרכך מעט את המכה לפני הדיווח המייאש [שפתי כהן], או גרוע מכך – להעצים את הפחד. בכך שתיארו ארץ כה נפלאה, הם העבירו מסר סמוי שיושבי הארץ לעולם לא יוותרו עליה, אלא יילחמו עליה עד טיפת דמם האחרונה [חתם סופר].
לבסוף, עולה השאלה מדוע בנאום זה משה בוחר להזכיר רק את הדיווח החיובי ומשמיט את דברי הדיבה של המרגלים. ההסבר לכך הוא שמשה אינו מעוניין לעורר דין על המרגלים שכבר מתו [אור החיים], ומטרתו אינה להבליט את חטאי היחידים אלא את חטאו של הכלל [ביאור שטיינזלץ]. בהשמטת שמות המנהיגים שהסיתו את העם, משה לוקח מהדור החדש את התירוץ של הסרת אחריות, ומבהיר כי כל אדם נושא באחריות אישית למעשיו, וכי הסירוב לעלות לארץ נבע בסופו של דבר מחוסר אמונה בה' [ברכת אשר על התורה].