דברים, פרק א׳, פסוק כ״ה

המרגלים לקחו בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ כהוכחה מוחשית הכרחית לטיבה, וַיּוֹרִדוּ אותם אֵלֵינוּ, בין משום שארץ ישראל גבוהה מכל שאר הארצות ובין משום שירדו מאזור הררי או מעצים גבוהים. כאשר חזרו, הם וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ כי טוֹבָה הָאָרֶץ, הצהרה שיש המייחסים אך ורק ליהושע וכלב, בעוד אחרים סבורים שכל המרגלים הודו בכך. הודאה זו של כלל המרגלים נתפסת כתשובה עניינית לשליחותם, או לחלופין כתכסיס שנועד להעצים את הפחד מפני יושבי הארץ שיילחמו בחירוף נפש על מקום כה נפלא. משה בוחר להזכיר רק דיווח חיובי זה כדי להבהיר שהסירוב לעלות נבע מחוסר אמונה בה' אֲשֶׁר הוא נֹתֵן לָנוּ את הארץ, ובכך הוא מונע הסרת אחריות מהדור החדש ומדגיש את חטאו של הכלל.