רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת, נעצר מסעם של בני ישראל בעקבות משבר אמונה עמוק. משה מוכיח את העם ומצביע על הטרגדיה שבהתנהגותם, שכן דווקא לנוכח ההשגחה העליונה והנסים הגלויים, הם בחרו להטיל ספק.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי וּבַדָּבָר הַזֶּה מתייחס להבטחתו של ה׳ להביא את העם אל ארץ ישראל ולציווי לרשת אותה [רש"י, שד"ל, העמק דבר]. אף על פי שכיבוש הארץ היה אמור להיות מהלך פשוט יחסית לאחר כל מה שעברו במדבר [ביאור שטיינזלץ], העם סירב להאמין. יש המרחיבים גישה זו ומפרשים את המילים וּבַדָּבָר הַזֶּה במשמעות של "למרות הדבר הזה" – כלומר, על אף כל הנסים הגדולים והנוראים שעשה ה׳ במצרים ובמדבר, העם סירב להאמין ביכולתו להילחם עבורם ולהכניסם לארץ הטובה, ועיכובם במדבר נבע אך ורק מחוסר אמונה זה [ביאור יש"ר, בכור שור, אם למקרא]. מנגד, ישנה דעה החולקת על כך וסבורה כי חוסר האמונה לא נסב על הכניסה לארץ, אלא על עצם הנסים במדבר; העם התקשה להאמין שה׳ אכן שוכן בקרבם ונושא אותם באהבה כפי שאב נושא את בנו [אור החיים].
הפרשנים מעמיקים לחקור את השורש הפסיכולוגי לחוסר האמונה של העם, המבוטא במילים אֵינְכֶם מַאֲמִינִם. גישה אחת מסבירה כי העם פירש באופן שגוי את הנהגת ה׳. הם סברו כי ה׳ הוליך אותם במסלול עוקף במדבר, ולא דרך ארץ פלשתים הקרובה, מתוך שנאה ורצון למסור אותם בידי האמורי. משה נאלץ להסביר להם כי המסלול הארוך, שלווה בענני כבוד ובבאר, נועד דווקא למנוע מהם לברוח חזרה למצרים ברגעי משבר. רק כשהבינו זאת, שבה אליהם אמונתם [חתם סופר]. למעשה, עצם התלונות שלהם העידו על עיוורון כלפי ההשגחה והאהבה המתמדת של ה׳, שהרי עמוד האש, ענן הכבוד וארון הברית שהלכו לפניהם כדי לחפש עבורם מקום חניה, היו הוכחות ניצחות לאהבתו ולא לשנאתו [מלבי"ם].
זווית ייחודית נוספת מציעה כי דווקא ענוותנותו העצומה של ה׳ היא זו שהובילה לחוסר האמונה. במדבר, ה׳ עשה עבור ישראל פעולות שדרך הטבע עבד עושה עבור אדונו, כמו להאיר את הדרך בלילה או לתור מקום מנוחה. לפי פירוש זה, המילים וּבַדָּבָר הַזֶּה מצביעות על הסיבה העמוקה לספקנות: בגלל "הדבר הזה" – ההנהגה הפלאית שבה מלך מלכי המלכים משרת כביכול את עמו – התקשו בני ישראל להאמין שאכן ה׳ הוא העומד מאחורי כל הטובה הזו, שכן הדבר נתפס בעיניהם כבלתי ייאמן [אלשיך].