תחנתם האחרונה של בני ישראל במדבר, רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת, מהווה נקודת מפנה היסטורית שבה משה רבנו הופך ממנהיג של עם נודד למורה המנחיל מורשת נצח. מכיוון שמשה ידע כי לא יעבור את הירדן ולא יוכל להדריך את העם בשעת מעשה, הוא בחר לאסוף אותם כדי להזהירם, לבאר להם ספקות ולשנן עמם את המצוות. מטרתו הייתה להזכיר להם את כישלונות העבר, דוגמת חטא המרגלים, כדי שלא יחזרו עליהם, ולהחדיר בהם את ההכרה כי הצלחתם בארץ תלויה אך ורק בנאמנותם המוסרית לה' ולא בכוחם הצבאי [ספורנו, רלב"ג, רש"ר הירש]. בנוסף, משה ביקש שהדור החדש, אשר נולד במדבר, ישמע את עשרת הדיברות ואת כלל המצוות ישירות מפי נביא נאמן, בדיוק כפי ששמעו אבותיהם, ובכך תתברר ותתחזק אמונתם [אבן עזרא, חזקוני, רבנו בחיי].
הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת המילה הוֹאִיל. הגישה המרכזית רואה בה לשון התחלה; משה התחיל כעת שלב חדש של ביאור [רש"י, דברי דוד]. גישה אחרת מפרשת מילה זו כלשון רצון ונדיבות עין, כלומר משה רצה והסכים מעצמו להעניק לעם את הביאור הזה, וה' הסכים עמו [בכור שור, ביאור יש"ר, העמק דבר]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון שבועה, ולפיה משה השביע את ישראל והכניסם בברית על קיום התורה [פענח רזא, צפנת פענח, שפתי כהן]. מבחינה לשונית, הפעלים הוֹאִיל ו-בֵּאֵר צמודים זה לזה ללא ו"ו החיבור. חיבור זה מבטא רצף שבו המחשבה, הרצון והמעשה מתאחדים לתנועה אחת מוחלטת [אבן עזרא, אבי עזר], ומעיד על עוצמה, התחזקות שכלית וריכוז עמוק שבהם ניגש משה למלאכה [הכתב והקבלה].
לגבי הביטוי בֵּאֵר אֶת־הַתּוֹרָה, המילה הַתּוֹרָה מתפרשת כאן כהוראה והדרכה [שד"ל]. עד שלב זה, משה לימד את המצוות פרקים-פרקים כפי שנצטווה לאורך השנים. כעת, סמוך למותו, הוא נדרש לחתום את התורה, לכתוב אותה ולפרשה באופן שיהיה נגיש וברור לכל קורא, ולא להשאירה רק בזיכרונו כנביא המלמד בעת הצורך [מלבי"ם]. במסגרת זו, הוא אף לימד את העם את הדרכים והמידות לדרוש את ההלכות מתוך הכתובים [העמק דבר]. יש המציינים כי ביאור זה נכתב על גבי אבנים שהקים משה בעבר הירדן [תורה תמימה].
בעקבות הפירוש הקלאסי ולפיו משה פירש את התורה בשבעים לשון [רש"י], נוצרו שתי אסכולות מרכזיות בקרב הפרשנים להבנת מהות הביאור. האסכולה הראשונה מבינה זאת כפשוטו: משה תרגם את התורה לכל שבעים שפות העולם. הסיבה לכך הייתה מעשית – להבטיח שכל אדם בתוך הקהל העצום יבין את הדברים לאשורם [לבוש האורה], וכן סיבה רוחנית – לקבוע תקדים שניתן וראוי ללמוד תורה גם בשפות חול, ובכך להעלות ולהחדיר את קדושת התורה לכל רובדי המציאות בעולם [חומש קה"ת]. האסכולה השנייה דוחה את ההבנה המילולית, שכן לא היה לישראל צורך בשפות זרות. לשיטתם, "שבעים לשון" משמעותו שבעים פנים; משה לא תרגם לשפות של עמים אחרים, אלא ביאר את התורה לעומקה, על שלל כוונותיה הפנימיות, רבדיה השונים ודרכי הלימוד שלה [הכתב והקבלה, ברכת אשר, העמק דבר].