משה רבנו עומד מול העם רגע לפני הכניסה לארץ, ומתאר את התפתחותה העצומה של האומה, תוך שהוא משלב בין הכמות הפיזית לבין המשמעות הרוחנית והייעוד של כל יחיד ויחיד.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים הִרְבָּה אֶתְכֶם מתארות את הריבוי הכמותי במצרים, בו התקיימה ההבטחה לאבות כשהפכו ממשפחה בת שבעים נפש לעם עצום [אבן עזרא, רבנו בחיי, ביאור יש"ר]. עם זאת, יש המפרשים מילה זו מלשון גדולה וחשיבות, כלומר שה׳ הגדיל ורומם את העם מעל שופטיו, ולכן אין לאיש רשות לפגוע בכבודם [רבנו בחיי, אור החיים, חתם סופר, משכיל לדוד]. אזכור הריבוי העצום עלול היה להישמע כתלונה מצד משה על כובד המשא, ולכן הוא מדגיש שאינו מתלונן חלילה על התרבותם [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. יתרה מזאת, עצם ציון המספרים הגדולים עלול לעורר קטרוג או עין הרע מצד כוחות הרע, ומשום כך הקדים משה והזכיר את שם ה׳, כדי להגן עליהם ולהבהיר שברכת הריבוי נובעת ממקור אלוהי עליון [אור החיים].
המילה הַיּוֹם בצירוף וְהִנְּכֶם הַיּוֹם אינה מציינת רק את נקודת הזמן הנוכחית, אלא משמשת כהשוואה. העם נמשל ליום עצמו – כשם שהשמש, הלבנה והכוכבים קיימים לעולם, כך גם עם ישראל זוכה לקיום נצחי [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי]. בנוסף, כשם שהיום מחולק לשתים עשרה שעות ותפקידו להאיר, כך העם מורכב משנים עשר שבטים שתפקידם להאיר את העולם [שפתי כהן]. למרות חטאיהם בעבר והליכתם אחר שרירות ליבם, משה מדגיש כי הם עדיין ניצבים קיימים, מרובים וגדולים [קיצור בעל הטורים].
ההשוואה כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם משמשת כמשל להמון רב שאי אפשר למנותו [אבן עזרא, רבנו בחיי, הכתב והקבלה]. כשמביטים בשמי הלילה מקבלים תחושה של גודל אינסופי ולא חושבים על ספירה פרטנית של כל כוכב, וזהו הרושם שמתקבל כשמביטים בהמון העצום של ישראל. אולם, למרות ההמון הרב, ההשוואה לכוכבים מלמדת שאף אדם בישראל אינו מאבד את משמעותו האישית בתוך ההמון; לכל יחיד יש ערך ותפקיד עצמאי משלו, ממש כמו לכל כוכב [רש"ר הירש].
מאחר שבפועל מנו ישראל באותה עת רק כשש מאות אלף איש, ההשוואה לכוכבים נתפסת גם כאיכותית ולא רק כמותית. הצדיקים שבעם נחשבים לריבוי עצום. אדם צדיק אחד שקול לאלפים רבים, וכשם שטיבם וערכם האמיתי של הכוכבים נסתר מעינינו, כך לא ניתן לאמוד את משקלו הרוחני של העם, המאיר את דורו [העמק דבר, נחל קדומים, חתם סופר, אור החיים]. הכוכבים מסמלים גם את סדר החנייה האלוהי: כשם שהכוכבים והמזלות מקיפים את השכינה בשמים, כך חנו שבטי ישראל בדגליהם סביב אוהל מועד במדבר [רבנו בחיי, שפתי כהן].
המילה לָרֹב מגדירה את מצבם הנוכחי מול ייעודם העתידי. ישראל נמשלו לכוכבים בשני מובנים: במספרם העצום, ובכך שהם עתידים לשלוט מסוף העולם ועד סופו. הריבוי הכמותי תלוי בה׳ וכבר התקיים, אך השליטה תלויה במעשיהם של ישראל וטרם הושלמה. לכן משה מדייק ואומר שכיום הם דומים לכוכבים רק לָרֹב, כלומר רק בעניין הריבוי, אך טרם הגיעו לשלמות המעשים שתעניק להם את השליטה המלאה [אדרת אליהו]. לעת עתה הם קיימים ונצחיים ככוכבים, אך בעתיד הם עתידים להתרבות ולהיות כמותם ממש [מזרחי]. רמז נוסף לעתיד טמון בכך שהמילה לָרֹב נכתבת חסרה ללא האות וי"ו, דבר הנדרש כקריאה "לָרַב" – לעתיד לבוא עתידים ישראל להידמות לבוראם, ולהאיר כאש להבה המכלה את הרע [מנחת שי].