דברים, פרק א׳, פסוק י׳

יצא לכם פעם להביט בשמיים בלילה ולנסות לספור את הכוכבים? זה פשוט בלתי אפשרי, נכון? משה רבנו עומד מול עם ישראל רגע לפני הכניסה לארץ, ומזכיר להם עד כמה הם מיוחדים. הוא אומר להם שה׳ הִרְבָּה אֶתְכֶם. פעם, כשרק ירדנו למצרים, היינו משפחה קטנה של שבעים אנשים בלבד, והיום הפכנו לעם עצום. משה מזכיר את שם ה׳ כדי להדגיש שהמספר העצום הזה הוא ברכה נפלאה מהשמיים, והוא ממש לא מתלונן על כך שיש כל כך הרבה אנשים. משה ממשיך ואומר וְהִנְּכֶם הַיּוֹם. הוא בעצם משווה את העם ליום עצמו. בדיוק כפי שהשמש והכוכבים קיימים לעולם ולא נעלמים, כך גם עם ישראל יתקיים לנצח. כאשר משה אומר שהעם דומה אל כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, הוא מתכוון קודם כל לכך שהם המון רב שאי אפשר לספור. אבל יש כאן עוד סוד יפהפה: כשמסתכלים על המון כוכבים, אפשר לחשוב שכוכב אחד קטן הולך לאיבוד בתוך כולם. משה מלמד אותנו שזה לא נכון. בדיוק כמו שלכל כוכב בשמיים יש את המקום שלו ואת האור המיוחד שלו, כך לכל ילד ולכל אדם בעם ישראל יש תפקיד חשוב ומשמעות אישית. אף אחד לא הולך לאיבוד בתוך ההמון. בסוף, משה מוסיף את המילה לָרֹב. הוא מסביר שכרגע העם דומה לכוכבים במספר העצום שלו, אבל בעתיד, בזכות המעשים הטובים, העם יזכה להיות כמו הכוכבים גם בגדולה שלו, ויאיר את העולם כולו.