מעמד מינוי השופטים מוצג כרגע של הסכמה ציבורית רחבה, שבו משה רבנו לא פעל ללא קבלת רשות ואישור מאת העם [ביאור יש"ר, ברכת אשר על התורה]. על פני השטח, תגובתם המהירה של בני ישראל מבטאת כבוד ודאגה למנהיגם. הם אמנם הצטערו על כך שלא ילמדו עוד ישירות ממשה, אך הסכימו למהלך כדי להקל מעליו את המשא הכבד [אור החיים], ואף סמכו עליו לחלוטין שיבחר בעצמו את האנשים הראויים ביותר [מלבי"ם].
עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדברי משה כאן טומנים בחובם תוכחה סמויה ונוקבת על יחסו של העם אליו. משה ציפה שהעם יסרב להצעה ויאמר: ממי ראוי ונאה יותר ללמוד, מהרב או מהתלמיד? הרי ראוי ללמוד ממך, שנצטערת ומסרת את נפשך על התורה [רש"י, שפתי חכמים]. משה, בענוותנותו הרבה, לא התפאר בכך שהוא רבם וגדול מהם בחכמה, אלא רק הזכיר את הצער והמאמץ שהשקיע למענם [משכיל לדוד, ברכת אשר על התורה].
אך בני ישראל מיהרו להסכים ו"לחלוט" את הדבר, כלומר לגמור אומר ולהחליט מיד לטובת הנאתם האישית. משה ידע את מחשבותיהם הנסתרות: הם שמחו על ריבוי השופטים, מתוך מחשבה שבמערכת משפט גדולה ומבוזרת יהיה להם קל יותר למצוא קרובי משפחה, חברים או שופטים שיוכלו לשחד ולפייס במתנות כדי לזכות בדין [רש"י, תולדות יצחק, שפתי כהן, ברכת אשר על התורה].
הפרשנים מוצאים משמעות מיוחדת במילה לַעֲשׂוֹת. מילה זו חושפת את קוצר הרוח של העם; בכל פעם שמשה התעכב או השתהה במינוי, הם דחקו בו לבצע את הדבר במהירות [רש"י, שפתי כהן]. כיוון נוסף מסביר כי העם חשד במניעיו של משה. הם סברו שהצעתו לחלוק את ההנהגה נאמרה רק מן השפה ולחוץ דרך מוסר, כדרך מנהיגים המעמידים פני ענווים אך בפועל אוהבים את הכבוד ורוצים להחזיק בו. לכן הם ענו לו והדגישו לַעֲשׂוֹת – אם אמרת, עליך לבצע זאת בפועל בעצמך, שכן אנו לא ניקח על עצמנו את המשא הזה [העמק דבר, תולדות יצחק].
כדי לגשר על הפער בין המניעים השונים בעם, משה בחר לדבר בלשון חכמה וכפולה. דבריו כוונו לשני סוגי אנשים שהיו בקהל: הכת הצדקת, שהסכימה למינוי באמת ובתמים כדי להקל על משה, הבינה את דבריו כשבח; ואילו הכת הקנטרנית, שחיפשה שופטים נוחים ומושחתים, הרגישה היטב את עוקצה של התוכחה והבינה שמשה רואה לליבם [אור החיים].