דברים, פרק א׳, פסוק י״ד

בני ישראל קיבלו את הצעת משה למינוי שופטים, וכאשר הם הגיבו וַֽתַּעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ כי טֽוֹב־הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתָּ, היה נראה על פני השטח שהם מבקשים להקל מעליו את המשא וסומכים על בחירתו. עם זאת, משה טמן כאן תוכחה סמויה, שכן הוא ציפה שהעם יסרב ויבקש להמשיך ללמוד ישירות מהמנהיג שמסר את נפשו למענם. תחת זאת, רוב העם מיהר להסכים מתוך תקווה שמערכת משפט מבוזרת תאפשר להם למצוא שופטים מקורבים שיוכלו לשחד ולפייס במתנות. הדרישה לַעֲשׂוֹת מבטאת את קוצר רוחם שדחק במשה לבצע את המהלך מיד, או את חשדם כלפיו שהוביל אותם לדרוש ממנו לבצע את ההצעה בפועל בעצמו. כדי להתמודד עם המניעים המנוגדים בעם, משה ניסח את דבריו בלשון כפולה שהתפרשה כשבח בעיני הצדיקים שדאגו לשלומו, וכתוכחה נוקבת לאלו שחיפשו שופטים מושחתים.