בני ישראל ניצבים בפני משבר אמונה עמוק, שבו חרדה וייאוש מובילים אותם לעוות לחלוטין את המציאות ההיסטורית והרוחנית. רגעי החסד וההצלה של יציאת מצרים נתפסים לפתע כחלק מתוכנית זדונית, ואהבתו הגדולה של ה' מתפרשת בעיניהם כשנאה יוקדת.
המילה וַתֵּרָגְנוּ מתארת מצב של תלונה, הוצאת דיבה והתלהמות [רשב"ם]. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בפעולה של הסתה ולחישות בחשאי, כאשר כל אדם מתקוטט בתוך ביתו וזורע פחד וייאוש בלב בני משפחתו מתוך ניסיון לעורר מדון [רלב"ג, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. מילה זו נדרשת גם כנוטריקון המקפל בתוכו את המילים "תרתם וגיניתם", כלומר, ריגלתם את הארץ וגיניתם את כבודו של ה' אשר שכן בתוך אוהליכם [תורה תמימה, שפתי כהן].
ההאשמה בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ מהווה כפירה חמורה, שכן אין פשע גדול מלטעון שמקור האהבה והחנינה שונא את ברואיו [ביאור יש"ר, מלבי"ם]. הפרשנים עומדים על העיוות הפסיכולוגי שבדברי העם. ה' אהב אותם, אך מכיוון שהם עצמם חשו ריחוק ושנאה כלפיו, הם השליכו את רגשותיהם עליו. כפי שקובע משל עממי עתיק: מה שבלבך על חברך, אתה סבור שיש בלבו עליך [רש"י, ברכת אשר, משכיל לדוד]. תחושת דחייה זו נבעה, בין היתר, מרגשות אשם על כך שעבדו עבודה זרה במצרים, מה שגרם להם להאמין שה' נוטר להם טינה ולכן ימסור אותם לאויביהם כנקמה [ספורנו].
אך טענה זו מעוררת קושי הגיוני: אם ה' אכן רצה להשמיד אותם, מדוע טרח להוציאם ממצרים בקולות וברקים? הוא יכול היה פשוט להשאירם ביד פרעה או עמלק [גור אריה].
לשאלה זו מציעים המפרשים שני כיווני חשיבה עיקריים:
הגישה הראשונה מסבירה כי בני ישראל ידעו שה' הבטיח את הארץ לאבות, ולכן לא חשבו שהוא שונא את האומה כולה. הם סברו שה' שונא רק את הדור הספציפי שלהם שהמרה את פיו במצרים. לכן, לשיטתם, ה' הוציא אותם כדי למסור אותם ביד הכנענים שיהרגו את המבוגרים, בעוד שהילדים והטף יישארו בחיים, יירשו את הארץ, ודרכם תתקיים ההבטחה [העמק דבר].
הגישה השנייה, המקובלת על רוב הפרשנים, קובעת כי עצם היציאה ממצרים נתפסה בעיני העם כפעולת ענישה. העם השווה בין מצרים לכנען באמצעות משל על מלך שיש לו שתי שדות: שדה המושקה מאליו ושדה התלוי בגשמים. המלך נותן את השדה המושקה לבן האהוב, ואת השדה היבש לבן השנוא. ארץ מצרים משולה לשדה המושקה בקלות ממי הנילוס, ואילו ארץ כנען היא ארץ הרים התלויה בחסדי שמים למטר. בני ישראל טענו שמתוך שנאה ה' עקר אותם מארץ פורייה ובטוחה, והביא אותם לארץ צמאה [רש"י, מזרחי, חזקוני, שפתי כהן]. מתוך כך, הם הסיקו שאם ה' העביר אותם לארץ התלויה בטבע, הרי שהוא הסיר מהם את השגחתו הניסית, וממילא הם יפלו כפרי בשל בְּיַד הָאֱמֹרִי ללא כל עזרה אלוהית [דברי דוד, גור אריה].
באופן אירוני וטרגי, בני ישראל פירשו לא נכון את המציאות. דווקא הצורך לשאת עיניים לשמים ולבקש גשם בארץ כנען אינו עונש, אלא ביטוי לקשר קרוב ורציף עם ה', הדורש מהם התעלות רוחנית בניגוד לעבודת הכפיים שנדרשה במצרים. מה שהם ראו כנטישה ואכזריות, היה למעשה ההוכחה העמוקה ביותר לאהבתו [חומש קה"ת].