קרה לכם פעם שהייתם כל כך מתוסכלים או מפוחדים, עד שחשבתם שמישהו שבעצם אוהב אתכם מנסה לעשות לכם דווקא? זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל במדבר. מתוך פחד וייאוש, הם התחילו לדמיין דברים לא נכונים. המילה וַתֵּרָגְנוּ מתארת איך הם לא פשוט באו לדבר על הקושי שלהם בגלוי, אלא ישבו בתוך האוהלים, התלחששו בסוד, והפיצו פחד ותלונות בין בני המשפחה.
הם אפילו הגיעו למצב שבו הם אמרו בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ. הם באמת האמינו שה' שונא אותם! איך ייתכן שהם חשבו ככה על מי שהציל אותם ודאג להם? חכמים מסבירים כלל חשוב על הלב שלנו: לפעמים, מה שאנחנו מרגישים בלב, אנחנו בטוחים שגם אחרים מרגישים כלפינו. בגלל שבני ישראל הרגישו רחוקים ואשמים על טעויות שעשו בעבר, הם דמיינו שה' כועס עליהם ושונא אותם בחזרה.
אבל אם ה' באמת רצה להעניש אותם, למה הוא בכלל טרח להוציא אותם ממצרים? בני ישראל הסבירו לעצמם את זה כך: מצרים היא ארץ שקל מאוד לגדל בה אוכל כי יש בה נהר גדול שמשקה את השדות. לעומת זאת, ארץ כנען היא ארץ שצריכה גשם מהשמיים. העם חשב שה' עקר אותם בכוונה ממקום קל ונוח למקום שקשה לחיות בו, רק כדי שהם יפלו בְּיַד הָאֱמֹרִי, האויבים שלהם, בלי שום עזרה.
הדבר העצוב הוא שהם טעו לגמרי. הצורך לבקש גשם בארץ כנען הוא ממש לא עונש. להפך, זו הדרך של ה' להיות איתם בקשר קרוב ויומיומי. במקום להבין שהצורך להסתכל לשמיים ולבקש גשם הוא ההוכחה לאהבה הגדולה של ה' שרוצה לשמוע אותם ולדאוג להם אישית, הם חשבו בטעות שהוא נטש אותם.