יצא לכם פעם לשמוע בשורה כל כך מלחיצה, שגרמה לכם להרגיש שאתם פשוט לא מסוגלים להתמודד איתה? בני ישראל עמדו בדיוק במצב כזה. המרגלים חזרו מארץ ישראל והביאו איתם דיווח שעורר בעם פחד עצום וייאוש.
מתוך החרדה הגדולה הם צועקים אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים, כלומר, לאיזה מקום מסוכן אנחנו הולכים? הם הרגישו חוסר אונים מוחלט. הם אפילו חשבו לעצמם שאם ה׳ באמת היה רוצה שהם ינצחו, הוא לא היה נותן להם לפחד כל כך מהאויבים, ולכן הם טעו לחשוב שאין סיכוי שיצליחו.
מה שהפך את המצב לקשה עוד יותר הוא שהחדשות הרעות לא הגיעו מאנשים זרים, אלא מאַחֵינוּ, המרגלים עצמם. בני ישראל סמכו עליהם לגמרי והאמינו שהם מדברים מתוך דאגה ואהבה. בגלל האמון הזה, דברי המרגלים הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ. ממש כמו שקרח נמס, כך המרגלים החלישו את האומץ של העם והפכו את הלב שלהם לרך וחלש.
העם מסביר שיש שלושה דברים שמשתקים אותם מפחד. הדבר הראשון הוא שיושבי הארץ הם עַם גָּדוֹל וָרָם, אומה שיש בה המון אנשים גבוהים וחזקים. הדבר השני שהפחיד אותם היה החומות של הערים. הם תיארו אותן בתור עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם. כמובן שהחומות לא באמת הגיעו עד לשמים, אבל כשאנשים מנסים לתאר משהו עצום, הם לפעמים מגזימים קצת בדיבור כדי להמחיש לשומעים כמה החומות היו גבוהות וחזקות. הדבר השלישי והאחרון ששבר את תקוותם היה כשאמרו וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם. ברגע שהם שמעו שיש בארץ ענקים, הם הרגישו שפשוט אין להם שום דרך להיכנס לארץ המובטחת.