יצא לכם פעם להעיר לחבר טוב על משהו לא בסדר שהוא עשה? זה לא תמיד קל. אנחנו רוצים לעזור לו להשתפר, אבל ממש לא רוצים להעליב אותו. בדיוק בסיטואציה כזו נמצא משה רבנו. הוא עומד להיפרד מהעם לפני פטירתו, ואוסף את כולם יחד. משה פונה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל ורוצה שכולם יהיו נוכחים, כדי שאף אחד לא יגיד אחר כך שאם הוא היה שם, הוא היה עונה למשה ומסביר לו למה הם התנהגו כך.
משה מתחיל את נאומו האחרון, ובו אֵלֶּה הַדְּבָרִים המהווים דברי מוסר ותוכחה. הוא רוצה להזכיר לעם את הטעויות שהם עשו לאורך שנות הנדודים, כדי שילמדו ויישתפרו לקראת הכניסה לארץ. אבל משה כל כך אוהב את עם ישראל ודואג לכבוד שלהם. לכן, במקום לפרט בדיוק במה הם טעו, הוא רק מזכיר שמות של מקומות כמו בַּמִּדְבָּר, בָּעֲרָבָה או מוֹל סוּף. כל מקום כזה הוא רמז עדין לאירוע שבו העם התלונן, כמו למשל ליד ים סוף או כשהם כעסו על המן שירד מהשמיים והיה בצבע לָבָן. אפילו המילה וַחֲצֵרֹת מזכירה להם מקרים של לשון הרע ומריבות שהיו בעבר.
המקום האחרון שמשה מזכיר הוא וְדִי זָהָב, שרומז לחטא עגל הזהב. אבל כאן משה עושה דבר מדהים, הוא לא רק מעיר להם, אלא גם מלמד עליהם זכות לפני ה'. הוא מסביר שאולי בגלל שה' נתן להם כל כך הרבה שפע וזהב, עד שאמרו די, היה להם קשה לעמוד בפיתוי. כך משה מלמד אותנו איך אפשר להוכיח ולתקן, מתוך אהבה עמוקה ושמירה על כבודו של האחר.