יצא לכם פעם לבחור נציג למועצת תלמידים או ראש קבוצה במשחק? ודאי רציתם לבחור מישהו חכם, הוגן ושאפשר לסמוך עליו. בדיוק מול משימה כזו עמד משה רבנו כשרצה למנות שופטים ומנהיגים לעם ישראל. במקום לבחור אותם בעצמו, הוא פונה אל העם ומבקש את עזרתו. הוא אומר להם הָבוּ, מילה שמשמעותה כאן אינה לתת משהו ביד, אלא בקשה להתכונן, לחשוב ולהציע מועמדים מתאימים. משה מסביר שיש כאן עבודה משותפת: העם יציע את האנשים שהוא מכיר מקרוב, ומשה, בעזרת ה', הוא זה שימנה אותם לתפקיד.
משה מבקש מהעם לחפש אֲנָשִׁים, כלומר בני אדם בעלי מידות טובות, צדיקים, ענווים ואהובים על כולם. הוא מדגיש שהם צריכים להיות גם חֲכָמִים וגם וּנְבֹנִים. מה ההבדל ביניהם? אדם חכם הוא מי שלמד הרבה ויש לו ידע רחב. לעומת זאת, אדם נבון הוא מי שיודע לחשוב לעומק, להבין דבר מתוך דבר ולמצוא פתרונות חכמים גם למצבים חדשים שהוא לא למד עליהם קודם.
תנאי חשוב נוסף הוא שהמנהיגים יהיו וִידֻעִים לשבטים. משה אומר לעם שאם יבוא לפניו אדם עטוף בטלית ונראה צדיק, הוא לא באמת ידע מה העבר שלו ואיך הוא מתנהג ביומיום. אבל העם, שחי ליד האנשים האלה ומכיר אותם מילדות, יכול להעיד מי באמת ישר וראוי. חשוב שכולם יכירו במידות הטובות של השופטים, כדי שאפילו האנשים החזקים והעשירים ביותר יכבדו אותם ויקשיבו להם.
בסוף התהליך, משה מבטיח וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. משה יעניק לשופטים את הסמכות לנהל את העם, אבל המילים האלו גם מזכירות לעם שעליו להתייחס למנהיגים בכבוד גדול, כאילו הם מונחים ממש על הראש שלהם. במקביל, זוהי גם תזכורת חשובה למנהיגים עצמם שיש להם אחריות כבדה, ואם לא ישתמשו בכוח שלהם כדי להדריך את העם בדרך הישרה, האשמה על כך תהיה על הכתפיים שלהם.