קרה לכם פעם שהייתם צריכים לארגן קבוצה ענקית של ילדים וחיפשתם מישהו שיוכל לעזור לכם להנהיג אותם? כשמשה רבנו היה צריך לבחור שופטים ומנהיגים לעם ישראל, הוא החליט לעשות זאת בעצמו. הוא דאג שאם העם יבחר את השופטים, הם אולי יחפשו אנשים שיהיה קל להשפיע עליהם. לכן, משה פונה אל האנשים המתאימים ביותר, וכאשר התורה אומרת וָאֶקַּח, היא לא מתכוונת שהוא לקח אותם בכוח, אלא שהוא דיבר אל ליבם. הוא עודד אותם והסביר להם איזו זכות עצומה ומרגשת זו להיות המנהיגים של העם של ה'.
משה חיפש מנהיגים מיוחדים מאוד. הוא בחר אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים, כלומר אנשים צדיקים, שכולם הכירו אותם לטובה ואהבו אותם. אולי שמתם לב שחסרה כאן תכונה אחת חשובה שמשה חיפש בהתחלה: אנשים נבונים. הסיבה הפשוטה לכך היא שמשה פשוט לא הצליח למצוא בעם אנשים שהגיעו למדרגה כל כך גבוהה של חכמה עמוקה שנקראת תבונה, ולכן הוא בחר את האנשים החכמים והטובים ביותר שמצא.
ברגע שמשה ממנה אותם, הוא אומר לעם וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם. הוא בעצם מבקש מהעם לנהוג במנהיגים האלו בכבוד גדול. הכבוד הזה אומר שצריך לתת להם זכות קדימה כשמדברים איתם, כשעושים איתם עסקים, ואפילו לתת להם להיכנס ולצאת ראשונים באסיפות של כולם.
כדי שיהיה סדר, משה חילק את ההנהגה לקבוצות: שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. ככל שהשר אחראי על קבוצה גדולה יותר, כך התפקיד שלו בכיר יותר, והוא אחראי גם על הקבוצות הקטנות שנמצאות תחתיו.
בסוף, כדי להבטיח שכולם באמת יקשיבו להחלטות של השופטים, מונו גם וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם. השוטרים לא היו השופטים עצמם, אלא אנשים שתפקידם היה מעשי: לוודא שהפסיקות של השופטים אכן מתבצעות בשטח ולשמור על הסדר, אך ורק לפי ההוראות שהם קיבלו מהשופטים.