קרה לכם פעם שהסכמתם לבקשה של מישהו, רק מתוך תקווה שזה יגרום לו להרגיש בטוח והוא ישנה את דעתו בעצמו? כשמשה רבנו עומד מול בני ישראל ומזכיר להם את סיפור המרגלים, הוא מספר שכשביקשו לשלוח אנשים לראות את הארץ, הוא אמר להם וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר. הרעיון מצא חן רק בעיני משה, אך לא בעיני ה'. משה עשה כאן תכסיס חכם: הוא קיווה שאם הוא יסכים מיד וללא ויכוח, העם יבין שאין ממה לפחד, ירגיש ביטחון מלא, ויוותר על הרעיון לשלוח מרגלים.
כשמשה אומר וָאֶקַּח מִכֶּם, הוא מסביר שהוא בחר בקפידה את האנשים הכי טובים ומובחרים בעם. הוא שלח קבוצה של שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים. שימו לב שמשה קורא להם רק "אנשים", ולא משתמש בתוארי כבוד כמו "נשיאים" או "ראשי העם". הסיבה היא שאחרי שהם חטאו ודיברו דברים רעים על ארץ ישראל, משה סירב להגיד עליהם מילים טובות. משה בחר אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט, כלומר נציג אחד מכל שבט. הוא מזכיר את זה כדי להראות ששבט לוי לא היה חלק מהמשלחת. משה רצה לשבח את בני שבט לוי, שלא היו שותפים לעצה הרעה ולא דרשו לשלוח מרגלים, ולכן הם גם לא נענשו אחר כך במדבר.