תארו לעצמכם שאתם עומדים ממש מול הדלת של מקום שאתם חולמים להיכנס אליו, אבל פתאום אומרים לכם שאתם חייבים לעצור ולחכות בחוץ. זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל. אחרי חטא המרגלים, במקום לצעוד בשמחה לתוך ארץ ישראל, הם נאלצו לעצור ולהישאר במדבר.
משה רבנו אומר להם וַתֵּשְׁבוּ, כלומר, אתם התעכבתם ונשארתם במקום. משה בכוונה אומר "אתם ישבתם" ולא "אנחנו ישבנו", כדי להזכיר לעם שהעיכוב במסע קרה בגלל המעשים שלהם. משה ממשיך ואומר שהם חיכו שם כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם. הוא בעצם מתכוון לומר: נשארתם שם תקופה כל כך ארוכה, שאתם בוודאי יודעים וזוכרים אותה היטב.
לישיבה הארוכה הזו הייתה מטרה כפולה. מצד אחד, זה היה לא קל לשבת ממש על הגבול, קרוב כל כך לארץ המובטחת, מבלי יכולת להיכנס אליה. אבל מצד שני, הסתתר כאן חסד גדול של ה'. במקור, בני ישראל היו אמורים לנדוד וללכת ממקום למקום במדבר בלי הפסקה. בזכות זה שהם התחרטו, בכו והתפללו, ה' ריחם עליהם ונתן להם לנוח במקום אחד המון שנים במקום להתעייף בדרכים. אנחנו לומדים מזה דבר נפלא: לעולם אסור להתייאש מלהתפלל. גם אם נראה לנו שהתפילה לא התקבלה בדיוק כמו שרצינו, היא תמיד עוזרת ומשפרת את המצב.