יצא לכם פעם ללכת בדרך לא מוכרת ולהרגיש קצת פחד בלב? בני ישראל הרגישו משהו דומה, אבל הרבה יותר עוצמתי. מיד אחרי שסיימו למנות את השופטים, הם יצאו לדרך. המילים וַנִּסַּע מֵחֹרֵב מלמדות שהם עזבו את אזור הר סיני מיד כשקיבלו את הציווי מה'. הם נכנסו אל כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. זה לא היה סתם מדבר רגיל, אלא מקום שומם ומפחיד שהיו בו נחשים ועקרבים ענקיים. אולי תשאלו את עצמכם: אם ענן מיוחד של ה' הלך לפניהם ושמר עליהם, למה הם פחדו? התשובה היא שהענן באמת סילק את כל הסכנות מהדרך, אבל בני ישראל יכלו לראות בצדדים את כל מה שהיה עלול לפגוע בהם, והמראה הזה עורר בהם פחד.
למה ה' לקח אותם דווקא דרך שם? המילים כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מסבירות שה' בחר בכוונה במסלול הזה ולא בדרך קלה ומוכרת יותר. הוא רצה להראות להם את הניסים שלו, כמו שמודגש במילים אֲשֶׁר רְאִיתֶם. ה' רצה שהם יראו ממש בעיניים שלהם איך הוא שומר עליהם מכל סכנה. המטרה הייתה לחזק את הביטחון שלהם בה': אם הוא יכול להגן עליהם במדבר כל כך מסוכן, הם ממש לא צריכים לחשוש מהאנשים החזקים שגרים בארץ כנען.
המסע הזה אל דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי ועד המקום שנקרא קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ היה מלווה בנס מדהים. דרך ארוכה שהייתה אמורה לקחת להם אחד עשר ימים, התקצרה לשלושה ימים בלבד! ה' רצה להביא אותם מהר ככל האפשר אל גבול הארץ כדי שייכנסו מיד. אבל למרות כל הניסים והשמירה הצמודה שחוו, בני ישראל לא סמכו על ה' עד הסוף. במקום לשאוב ביטחון מכל הטוב שראו ולהיכנס לארץ, הם בחרו לשלוח מרגלים, וזה מה שעיכב את הכניסה שלהם לארץ המובטחת.