לקראת חלקה האחרון של מערכת המכות, משתנה אופי האזהרה האלוהית. התראתו של ה' לפרעה עולה שלב, ומטרתה אינה רק להעניש או לאלץ את שחרור העם, אלא לשבור את תפיסת עולמו האלילית של מלך מצרים ולהוכיח לו את שליטתו המוחלטת של ה' בבריאה כולה.
ההכרזה בַּפַּעַם הַזֹּאת מסמנת נקודת מפנה במערכה. הפרשנים מציינים כי מילים אלו פותחות את המחזור השלישי והאחרון של המכות. בעוד שהמכות הקודמות הוכיחו את עצם קיומו של ה' ואת השגחתו על הארץ, קבוצת המכות הנוכחית נועדה להוכיח את יכולתו המוחלטת והבלתי מוגבלת [ספורנו, מלבי"ם].
הביטוי אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי (כלומר, אסונות מרובים, חבלות והכאות קשות) עומד במוקד דיון פרשני עמוק, שכן ה' מביא כעת מכה אחת – מכת ברד – אך מתייחס אליה בלשון רבים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמכת הברד עצמה איגדה בתוכה אסונות רבים שפעלו יחד: אש, מים קפואים, רעמים מחרישים, ואבני אלגביש שהשחיתו את הצומח, הרגו את החי ושיברו את הבתים. שילוב זה של כוחות הרסניים גרם לפרעה לפחד ממכה זו יותר מכל המכות שקדמו לה [רשב"ם, רבנו בחיי, אבן עזרא, בכור שור].
לצד גישה זו, רש"י מציג פירוש מפתיע וקובע כי מפסוק זה אנו למדים ש"מכת בכורות שקולה כנגד כל המכות". פרשנים רבים התקשו להבין כיצד מכת בכורות קשורה לאזהרה על מכת ברד. חלקם מסבירים כי ה' מזהיר את פרעה שמעתה הוא נכנס למסלול ישיר שיוביל אל המכה הסופית והקשה מכולן – מכת הבכורות, שהיא תכלית המגפות, ואם לא ייכנע כעת, עונש זה יגיע בהכרח [כלי יקר, גור אריה, הכתב והקבלה].
לעומתם, קבוצת פרשנים אחרת טוענת כי חלה טעות בהעתקת דברי רש"י לאורך הדורות. לשיטתם, רש"י לא התכוון למכת בכורות, אלא למכת "בִּכּוּרוֹת" – כלומר, הברד שהכה והשמיד את התבואה שהקדימה להבשיל (הפשתה והשעורה), או לחלופין למכת "בַּצּוֹרֶת", שכן הברד הביא עמו רעב כבד שהיה שקול כנגד כל המכות גם יחד [שד"ל, רא"ם, הדר זקנים].
הפסוק ממשיך ומדגיש כי המכה תכוון אֶל לִבְּךָ. בניגוד למכות קודמות שפגעו בנוחות הפיזית, מכה זו נועדה לזרוע אימה פסיכולוגית. קולות הרעם וההרס ישברו את רוחו של פרעה, והטראומה תישאר חקוקה בלבו ובלב עמו גם לאחר שהמכה תחלוף [ספורנו, בכור שור, ביאור יש"ר]. בנוסף, מלך מצרים היושב בארמונו אמנם אינו סובל חסרון לחם באופן אישי, אך המכה תחדור אל לבו כאשר יראה את ארצו חרבה ואת עמו גווע ברעב [שד"ל].
מטרת העל של המהלך כולו מסוכמת במילים בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ. המצרים האמינו באלוהויות מקומיות, שלכל אחת מהן כוח מוגבל בתחום מסוים. פרעה סבר שגם ה' הוא כוח בעל גבולות. לכן, על ידי שילוב פלאי של הפכים – אש ומים היורדים יחד מן השמים מבלי לבטל זה את זה – מוכיח ה' כי הוא שולט בכל איתני הטבע בו זמנית, וכי אין שום כוח בעולם שיכול לעמוד מולו או להשתוות אליו [אבן עזרא, רלב"ג, רבנו בחיי, העמק דבר].