פסוק זה מתאר את תגובתו המיידית של פרעה עם סיום מכת ברד, ומציג את התהפוכות הפסיכולוגיות והרוחניות של מנהיגות מצרים. ברגע שהגיעה הרווחה וחלפה הסכנה, פרעה הרגיע את עצמו ופחדו נעלם [ביאור שטיינזלץ, קאסוטו]. התנהגות זו משקפת את טבעם של הרשעים: בעת צרה הם נכנעים, מעמידים פני צדיקים ומתוודים על חטאיהם, אך מיד כשהצרה חולפת הם שבים לגאוותם ולקלקולם, בניגוד לצדיקים השומרים על ענווה תמידית [רבנו בחיי, צאינה וראינה, חזקוני].
המילים וַיֹּסֶף לַחֲטֹא (הוסיף על חטאו) עומדות בניגוד ישיר להצהרתו הקודמת של פרעה "חטאתי הפעם". לאחר שהודה באשמתו, עצם החזרה בו מהווה תוספת של חטא [אבן עזרא, חזקוני, קאסוטו]. יתרה מכך, עד כה סירובו של פרעה לא נחשב למעשה זדוני ומחושב, אך מרגע שהודה כי הוא ועמו רשעים ובכל זאת חזר בו, חטאו הפך למזיד – חטא מכוון ומודע [רשב"ם, ריב"א]. יש המסבירים כי במכות הקודמות פרעה התבייש להפר את הבטחתו, אך כעת ליבו התקשה כאבן והוא לא התבייש לשקר ולזלזל בנביאים [ביאור יש"ר]. דעה נוספת גורסת כי פרעה נאלץ להוסיף רשע על רשעתו הקודמת, משום שרמת הרשע המקורית שלו לא הספיקה כדי להצדיק את המשך השעבוד לאחר שראה נס כה עצום [אור החיים].
הכתוב מדגיש שפרעה ראה כִּי חָדַל הַמָּטָר (הגשם), למרות שקודם לכן ביקש ממשה לעצור רק את הקולות והברד. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שפרעה חיפש תואנה להפר את הבטחתו. מצרים היא ארץ דלה בגשמים, ופרעה קיווה שהגשם יישאר כברכה. כאשר משה עצר גם את הגשם, פרעה טען שמשה לא קיים את בקשתו במדויק או ששיקר לו, וניצל זאת כתירוץ להמשיך לחטוא [העמק דבר, ביאור יש"ר, חזקוני]. לחלופין, הפסקת הגשם יחד עם שאר פגעי מזג האוויר גרמה לפרעה לשכנע את עצמו שלא מדובר בנס אלוהי, אלא בתופעת טבע חולפת או במהלך אסטרולוגי שהסתיים מעצמו [תולדות יצחק, ביאור שטיינזלץ]. פירוש ייחודי נוסף מציע שפרעה המתין לראות אם הברד יימס למים ויביא תועלת, וכאשר הברד נעלם מבלי להשאיר טיפת מים, הוא התחזק בדעתו המוטעית שה' פועל רק כדי להרע ולא כדי להיטיב [פרדס יוסף].
הפסוק מציין במפורש כי וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו. אזכור העבדים כאן מהווה התגשמות של נבואת משה מוקדם יותר בפרשה, שאמר לפרעה "ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון" [אבן עזרא, הטור הארוך, חזקוני, ברכת אשר על התורה]. מדוע העבדים הצטרפו לפרעה בהקשחת הלב? ייתכן שהם סמכו על הכלל שה' אינו מביא את אותה מכה פעמיים, ולכן משפסק הברד חשו בטוחים [בכור שור, חזקוני]. הסבר אחר הוא שהעבדים סברו מראש שיהיו רק עשר מכות, ומכיוון שמכת ברד כללה בתוכה ארבע מכות שונות (ברד, אש, קולות ומטר), הם טעו לחשוב שזו המכה העשירית והאחרונה, ולכן לא פחדו עוד [הטור הארוך]. בנוסף, ה' הקשה גם את לב העבדים כדי שיתמכו בפרעה, שכן כאשר אנשים מחזקים ומשכנעים זה את זה, קל להם יותר להתמיד במרידם [ביאור יש"ר].