מכת הברד מציגה תופעה טבעית כביכול, אך למעשה טומנת בחובה מערכת מורכבת של כוחות מנוגדים הפועלים יחד. שילוב זה של יסודות סותרים נועד להפגין את שליטתו המוחלטת של ה' בבריאה כולה. ארבעת יסודות העולם השתתפו במכה זו: המטר כנגד המים, הסערה כנגד הרוח, הברד הכבד כנגד העפר, והלהבות כנגד האש [ביאור יש"ר]. התרבות המצרית, שהייתה בעלת היסטוריה קדומה ומתועדת היטב, לא חוותה מעולם אירוע כזה מאז שהפכה לאומה [ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר "נס בתוך נס". הפלא הראשון הוא ירידת האש מן השמים מטה, בניגוד לטבעה לעלות מעלה [מזרחי, שפתי חכמים]. הפלא השני והעצום יותר הוא השילוב של שני הפכים מוחלטים, אש ומים. מטבע הדברים, כוחות אלו מכחידים זה את זה: המים מכבים את האש, או שהאש מאדה את המים. יתרה מכך, בדרך כלל יסוד האש מקיף את המים, אך כאן המים הקיפו את האש, מה שהיה אמור לגרום לכיבויה המהיר. אולם כאן, כדי לעשות את רצון ה', הם "עשו שלום ביניהם" ופעלו יחד מבלי להרוס זה את זה [רש"י, אור החיים, תולדות יצחק]. המים הקפואים לא נמסו מחומה של האש, והגשם הרב לא כיבה אותה [אור החיים, תולדות יצחק, רש"ר הירש, ביאור יש"ר].
הביטוי וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת זוכה למספר הסברים מרתקים. גישה אחת מסבירה כי לא מדובר באש טבעית, הזקוקה לחומר בערה כדי להיאחז בו. זוהי אש אלוהית פלאית העומדת בפני עצמה, "לוקחת את עצמה" ואינה זקוקה לדבר כדי להתקיים, ולכן יכלה לבעור אפילו בתוך המים [הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, שד"ל, רש"ר הירש]. פירוש אחר מציע כי הברקים התקדמו בצורה של הבזקים מסוכסכים, כאילו האש פונה הצידה וחוזרת על עקבותיה [קאסוטו]. לעומתם, יש המסבירים את התופעה בדרך טבעית יותר: עוצמת התנועה של הברד הכבד בירידתו שפשפה והלהיטה את האוויר, וכך נוצרו האש והקולות [ספורנו]. גישה נוספת מפרשת את המילה על פי תוצאת המכה: לאחר שהברד הכה את קורבנו, האש "לקחה" ושרפה אותו [חזקוני].
לגבי מיקום האש בְּתוֹךְ הַבָּרָד, הדעות חלוקות. יש הסבורים כי האש והמים היו מעורבים ופתוכים זה בזה לחלוטין [שפתי חכמים]. אחרים מפרשים את המילה כפשוטה, ומסבירים שהאש הייתה ממש בפנימיות הדבר. אבני הברד היו חלולות, והאש בערה בתוכן, בדומה לגרעין בתוך רימון או לנר הדולק בתוך עששית, כאשר השמן והמים מעורבים והאש דולקת מביניהם [הכתב והקבלה, הדר זקנים]. מבחינת התזמון, בדרך כלל הברק מקדים את הברד, אך כאן הם ירדו יחד באותו הזמן, כשהם צמודים זה לזה [מלבי"ם].
הבחירה לשלב דווקא אש ומים אינה מקרית. מכה זו באה כעונש של מידה כנגד מידה על אכזריות המצרים כלפי ילדי ישראל: המים מסמלים את השלכת התינוקות ליאור, והאש מסמלת את שקיעתם בתוך חומרי הבניין והסיד, שהם תערובת של אש ומים. המים החיצוניים של הברד הזכירו את ההטבעה הגלויה ביאור, בעוד האש הפנימית רמזה למעשה הנסתר של שיקוע הילדים בבניינים [משכיל לדוד].