מכת השחין מהווה נקודת מפנה דרמטית בעימות שבין משה להנהגה המצרית. אותם אנשים שהתיימרו להתחרות במופתים האלוהיים, מוצאים עצמם כעת חסרי אונים לחלוטין, מוכים ומושפלים בגופם ובמעמדם.
הופעתם של החרטומים דווקא בשלב זה משקפת תהליך של הידרדרות בכוחם. בעוד שבמכות הראשונות הם ניסו לחקות את המופתים, ובמכות הבאות עמדו מנגד בשתיקה, כעת נשללה מהם אפילו היכולת הנוכחותית הבסיסית [קאסוטו]. הסיבה לכך שהחרטומים ניסו להתערב שוב דווקא כעת, היא שמכת השחין נעשתה על ידי משה ואהרן, והם ביקשו להוכיח שמדובר בכישוף אנושי בלבד ולא בגזירה אלוהית [מלבי"ם, העמק דבר]. בנוסף, מאחר שהחרטומים שימשו ככל הנראה גם כרופאי המדינה, מכה רפואית זו היוותה קריאת תיגר ישירה על מומחיותם ופגעה בהם באופן מיידי [רש"ר הירש]. אזכורם כאן נועד להדגיש כי הם היו החוטאים המרכזיים שהכחישו את פועלו של ה', ולכן ספגו השפלה כה צורבת כאשר לא יכלו להתייצב מול משה, החכם והחסיד האמיתי [ביאור יש"ר].
הפרשנים מציעים מספר רבדים להבנת הקביעה כי וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד:
ברובד הפיזי, השחין מנע מהם עמידה של ממש. פגעי השחין נוטים להופיע על הברכיים והשוקיים [בכור שור, צפנת פענח], והם סבלו מאי נוחות קיצונית, מעור מגורה ומגירוד בלתי פוסק [ביאור שטיינזלץ].
ברובד הנפשי והחברתי, הם היו מלאי בושה וכלימה ממראה גופם המצורע. בשל כך, הם הסתגרו בבתיהם, לא העזו להיראות בחוצות או בארמון המלך, ואפילו התביישו לעמוד איש מול רעהו [רמב"ן, הטור הארוך, חזקוני].
ברובד התפקודי, אם בעבר הם נהגו להתייצב תדיר מול משה כדי לבחון את דבריו ולהטיל בהם ספק, הרי שכעת נשללה מהם יכולת ההתמודדות. בעוד משה ואהרן עמדו איתנים, החרטומים נאלצו לסגת בבושת פנים [שד"ל, קאסוטו].
הפסוק מנמק את מפלתם בכך שכִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם. עובדה זו מנעה מהם לנסות ולהטיל שחין על אדם אחר כדי להפגין את כוחם, שכן לא נותר במצרים אדם שלא לקה במכה [מלבי"ם]. יתרה מכך, הלשון מצביעה על כך שהמכה קבעה בהם את מקומה ולא נרפאה לעולם, והם נותרו מנוגעים עד יום מותם [מלבי"ם, שפתי כהן]. הציון כי המכה פגעה וּבְכָל מִצְרָיִם רומז שגם מלך מצרים עצמו לקה בשחין. פגיעה אישית זו בגופו ובבשרו ריככה את לבו של פרעה, וזו הסיבה שמיד לאחר מכן הוצרך ה' לחזק את לבו כדי להמשיך ולהכותו ולהראות את נפלאותיו [שפתי כהן].