מכת השחין מסמנת את מעבר המכות אל ממד האוויר, לאחר שהמכות הקודמות פגעו במים ובארץ [ביאור יש"ר]. התהוות המכה מלווה בנס גלוי של כמות ונפח: כמות זעירה של פיח כבשנים, שאמורה הייתה להתפוגג ולהיעלם, התרבתה והתפשטה עד שכיסתה את כל שטחה העצום של אימפריית מצרים, מבלי לפגוע בישראל [אבן עזרא, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. אירוע זה טומן בחובו גם היפוך של סדרי הטבע, שכן אפר נחשב בדרך כלל כחומר המרפא מכות, ואילו כאן הוא הפך למקור המחלה [צפנת פענח].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהפיח הפך לענן אבק שירד על כל מצרים כעין מטר או טל. רוח נשבה והחדירה את האבק הלוהט לכל מקום, גם לתוך הבתים הסגורים, כך שאיש לא יכול היה להימלט ממנו [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. מנגד, יש מי שסבור כי התיאור וְהָיָה לְאָבָק אינו אלא גוזמה שנועדה להמחיש את ההתפזרות המוחלטת של הפיח [שד"ל]. גישה נוספת מציעה כי האבק לא פגע ישירות באנשים, אלא גזירת ה' הכתה את האוויר עצמו ושינתה את טבעו, כך שהאוויר במקומות שבהם היה האבק הוא שחולל את המחלה [רמב"ן, הטור הארוך].
המחלה מתוארת כלִשְׁחִין, מילה ששורשה מורה על חמימות עזה ושריפה. הפרשנים מסכימים כי המונח קשור לביטויים המתארים יובש וחום, כדוגמת המושג "שנה שחונה" המופיע בלשון חז"ל, או מילים מקבילות בשפה הערבית [רש"י, שד"ל, אם למקרא, ביאור יש"ר, קאסוטו]. מדובר במחלת עור קשה ובוערת, מעין מכת מדינה המוכרת במצרים, שצומחת מעצמה ללא סיבה חיצונית וקשה מאוד לריפוי, אך אינה מחלה ממיתה [שד"ל, קאסוטו].
השחין מתואר כפֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת. המילה פֹּרֵחַ משמעה בולט ומתפשט על פני כל הגוף [רשב"ם, פרדס יוסף, קאסוטו]. המילה אֲבַעְבֻּעֹת נגזרת משורש המבטא נביעה ורתיחה, בדומה למים מבעבעים או מעיין נובע [אבן עזרא, שד"ל]. מחמת החום העז של השחין, צמחו על פני העור בועות מלאות בליחה ובמורסה [רשב"ם, שפתי חכמים, ביאור יש"ר]. בהסתמך על מקורות בתלמוד, הפרשנים מבחינים בין שלבי המחלה ומסבירים כי השחין המצרי היה מורכב ממצב כפול של יובש פנימי בתוך הגוף, ולחלוחיות חיצונית שבאה לידי ביטוי באותן אבעבועות מוגלתיות [העמק דבר, מלבי"ם, פרדס יוסף].