הציווי לפתוח במכת הברד מסמן תפנית במערכת המכות, עת הפגיעה עוברת מן המרחב הארצי אל מכה שמקורה במרומים. התרחשות זו נועדה להפגין שליטה מוחלטת על כל איתני הטבע ועל כל רבדי הבריאה, מן הדומם והצומח ועד לחי ולאדם.
באמירה נְטֵה אֶת יָדְךָ, נדרש משה לתת את האות לתחילת המכה [קאסוטו]. אף שהציווי המפורש היה להטות את היד, בפועל נטה משה את מטהו [ברכת אשר על התורה]. יש המסבירים כי כוונת ה' הייתה שהנס ייעשה באמצעות ידו של משה בלבד, אך מתוך ענווה בחר משה להשתמש במטה כדי לא לייחס את הגדולה לעצמו, אלא להדגיש כי השליטה בשמים שייכת לה' [אלשיך]. משום כך, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהכוונה בפסוק היא להטיית היד בעודה אוחזת במטה [אבן עזרא, שד"ל, ביאור יש"ר].
בביאור המילים עַל הַשָּׁמַיִם, מסבירים המפרשים כי המילה "על" משמשת כאן במשמעות של "אל", כלומר נטיית היד כלפי מעלה אל עבר השמים [רש"י, מזרחי, ביאור יש"ר, קאסוטו], או אל עבר חלל האוויר שבו נוצר הברד [אבן עזרא, תולדות יצחק]. מנגד, מדרש האגדה מציע רובד עמוק יותר, ולפיו ה' הגביה את משה למעלה מן השמים. משמעות הדבר היא שעד כה ניתנה למשה שליטה רק על הנעשה בארץ, ועתה הוענקה לו רשות לשלוט גם בכוחות השמימיים ולהוריד מהם שפע ומכה [רש"י, שפתי חכמים, משכיל לדוד]. החיבור לשמים רומז גם למהות המכה: כשם שהשמים מורכבים מאש ומים, כך גם הברד היה תערובת פלאית של שני היסודות הללו יחד [שפתי כהן].
ההכרזה וִיהִי בָרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם מהווה כלל, שמיד אחריו מופיע פירוט של הנפגעים מן המכה [ביאור יש"ר]. הברד פגע באותם אנשים ובהמות שבעליהם לא שעו לאזהרת ה' להכניסם פנימה אל הבתים [קאסוטו]. חזרתו של הפסוק בסופו על המילים "בארץ מצרים" מלמדת על כך שהייתה זו מכה ממוקדת ומובחנת: סוג אחד של ברד ירד על הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה, וסוג אחר וייעודי ירד עַל כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה [מלבי"ם].
מכה זו נועדה להכות בכל חלקי הבריאה יחד. הופעתם של אש ומים יחד בתוך כדור ברד חלול הייתה תופעה נסית שחרגה מחוקי הטבע, והפגינה את יכולתו של ה' לעשות שלום בין יסודות מנוגדים. כדי להעצים את הפגיעה בצומח, ירדה תחילה אש שייבשה והקשתה את העשבים הלחים והרכים, וכך, כאשר פגע בהם הברד לאחר מכן, הם נשברו כליל תחת עוצמת ההכאה [אלשיך].