התראת מכת הברד יוצרת לראשונה פיצול ברור בתוך חצר המלוכה המצרית. מול אלו שמתעלמים מן הסכנה, קמה קבוצה של מצרים הבוחרים להקשיב לאזהרה האלוהית ולנקוט פעולות הצלה אקטיביות. מבנה המשפט החורג מן הסדר המקראי הרגיל, שבו הנושא קודם לנשוא, נועד להבליט ולהדגיש את הניגוד החריף בין מיעוט זה שפעל לבין שאר המצרים שהתעלמו מן האזהרה [קאסוטו].
הפרשנים נחלקו באשר לטיבה של אותה יראה שאחזה באותם מצרים. ביטוי הפסוק הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה', שבו נעשה שימוש במילה את במקום מילת היחס מן, מלמד שלא הייתה זו רק יראת עונש פשוטה, אלא יראת רוממות. אותם מצרים חלקו כבוד לאלוהי ישראל והאמינו באמת ובתמים שהוא מציל את יראיו [ביאור יש"ר]. מנגד, יש המפרשים כי יראתם נבעה מתחושת אשמה, והם פחדו בשל העבירות שהיו בידם [קיצור בעל הטורים]. פחד עמוק זה מובן על רקע אופייה של המכה הצפויה, שהייתה פלא עצום וחסר תקדים בארץ מצרים שבה כלל לא יורדים גשמים וברד, והיוותה עונש חריג על חטאי יושביה [רמב"ן].
קבוצה זו, אף שהייתה מיעוט [קאסוטו], הורכבה למעשה מהמובחרים ומגדולי הפמליה של שרי פרעה. מסורת מדרשית מזהה את הירא באופן אישי עם איוב, שהיה מיועצי פרעה, אם כי יש החולקים וסבורים שאיוב חי בתקופה מוקדמת יותר [תורה תמימה, אבן עזרא הקצר].
משה צפה מראש כי יהיו במצרים כאלו שייראו מדבר ה', ולכן הנחה אותם במפורש לאסוף את מקניהם [ספורנו]. ואכן, אותם שרים קיבלו את דברי משה, התגוננו [ביאור שטיינזלץ], ופעלו באופן מיידי עוד באותו היום [אבן עזרא]. הם ביצעו פעולה של הֵנִיס, כלומר הבריחו והצילו [רש"י, ביאור שטיינזלץ], והכניסו את עבדיהם האישיים ואת בהמותיהם לתוך הבתים המוגנים [קאסוטו].
באופן אירוני, דווקא ציות זה של השרים המצריים הוביל להשלכות קשות בהמשך. הבהמות והסוסים שניצלו בזכות אותם יראי ה', הם אלו ששימשו מאוחר יותר את פרעה וצבאו במרדף אחרי בני ישראל בים סוף. עובדה זו עומדת בבסיס האמירה החריפה של חכמים כי גם הטובים שבמצרים ראויים לעונש, שכן רכושם שניצל שימש בסופו של דבר לפגיעה בישראל [תורה תמימה, קיצור בעל הטורים].