בשיאה של מכת הברד, פרעה מגיע לנקודת שבירה ומבקש ממשה ואהרן להתפלל בעדו. דבריו משקפים תערובת של כניעה, פחד עמוק, גאווה שעודנה קיימת, ומאבק תיאולוגי בהכרת בורא העולם. עד עתה כפר פרעה בבריאת השמים והארץ, ומכה זו, המערבת את כוחות השמים והטבע, מאלצת אותו להודות כי ה' שולט בבריאה ובידו להחריבה או לקיימה [צרור המור].
בבקשתו, פרעה משתמש בשני שמות שונים של האלוהות. מצד אחד הוא מבקש הַעְתִּירוּ אֶל ה', אך מיד לאחר מכן הוא מכנה את הרעמים קֹלֹת אֱלֹהִים. הפרשנים מציעים מספר כיוונים להבנת פער זה. גישה אחת מסבירה כי פרעה עדיין שומר על מידה של גאווה; הוא מוכן להודות בקיומו של כוח אלוהי כללי שהביא את התופעה, אך מסרב לייחס את הרעמים ישירות לה' אלוהי ישראל [אבן עזרא, חזקוני, קאסוטו]. גישה אחרת רואה בשימוש בשם "אלוהים" ביטוי למידת הדין הקשה. הרעמים היו על־טבעיים, מלאי קללה והרס, בניגוד לרעמים טבעיים המטהרים את האוויר [העמק דבר, נתינה לגר]. לחלופין, הצירוף מצביע פשוט על עצמתם האדירה של הרעמים, כביטוי מקובל לתיאור תופעות טבע כבירות [רלב"ג].
המילה וְרַב זוכה לשני אפיקי פרשנות מרכזיים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות המילה היא "דַּי". כלומר, פרעה מצהיר כי כבר ירד מספיק ברד, המכה עשתה את שלה, ויש להפסיקה. הוא מבין שהרעמים הם קול זעמו של ה', ומאחר שהוא כבר מוכן להיכנע ולשלח את העם, אין צורך להמשיך ולהענישו [רש"י, שד"ל, מזרחי, ביאור יש"ר, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, קאסוטו]. לעומת זאת, שורת פרשנים אחרת מבינה את המילה כתואר או כשם עצם המתייחס לה'. לפי פירוש זה, פרעה אומר: "העתירו אל ה' שהוא רב, אדון הכל, ויכול להושיע ולהציל מהדין הקשה" [הכתב והקבלה, העמק דבר, רבנו בחיי, נתינה לגר, רש"ר הירש].
בדבריו מזכיר פרעה את הקֹלֹת לפני הבָּרָד. הקדמה זו אינה מקרית; הרעמים העזים הם אלו שהחרידו את לבו של פרעה ושיברו את רוחו עוד לפני שהברד עצמו הכה בו. פחד זה מהקולות הוא שהוביל להסכמתו הרגעית לשלח את העם, וברגע שהם פסקו, מיד חזר לסורו [רבנו בחיי]. מעניין לציין שפרעה מתחנן רק על עצירת הקולות והברד, אך אינו מבקש לעצור את המטר, שכן הגשם כשלעצמו היה חיוני וטוב לארץ מצרים [ביאור יש"ר, העמק דבר].
לבסוף, פרעה מבטיח: וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד. בניגוד למכות קודמות שבהן ניסה לדחות את הקץ למחרת, הפעם, מתוך אימה, הוא מבקש שהמכה תוסר מיד ומבטיח שחרור מיידי [רלב"ג]. בהבטחתו שלא יוסיפו "לעמוד", נשמע מעין הד אירוני לדברי ה' בתחילת המכה, שאמר לפרעה "ואולם בעבור זאת העמדתיך" [קאסוטו].