מכת הדבר מנחיתה מהלומה קשה על כלכלת מצרים, תוך שהיא משרטטת קו הפרדה ברור ונסתר בין רכוש המצרים לרכוש בני ישראל. מעבר לנזק הפיזי, המכה נושאת מסר תאולוגי עמוק המכוון ישירות נגד אמונותיהם של המצרים.
המילים וַיַּעַשׂ ה' מדגישות כי בניגוד למכות אחרות, מכה זו בוצעה על ידי ה' בעצמו וללא תיווכם של משה ואהרן. פעולה ישירה זו נועדה להמחיש את ההשגחה הפרטית של ה' בעולם ולהראות שאין לו צורך באמצעים [מלבי"ם]. מאחר שמכה זו באה כעונש על חטא עבודת האלילים של המצרים [ביאור יש"ר], ומכיוון שהמצרים סגדו לבהמות, ה' הכה את אלוהיהם בעצמו ולעיניהם, כדי להראות שאין לחשוש מפניהם כלל [בכור שור].
הביטוי כֹּל מִקְנֵה מִצְרַיִם מעורר קושי פרשני, שהרי במכת הברד המאוחרת יותר מוזכר שלמצרים עדיין נותרו בהמות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה "כל" אינה מתארת השמדה מוחלטת, אלא מבטאת את רוב רובו של המקנה, בדרך של גוזמה והפלגה השגורה במקרא [אבן עזרא, רלב"ג, קאסוטו]. מנגד, יש המפרשים כי כוונת הפסוק אינה שכל הבהמות מתו, אלא שכל הבהמות שמתו היו שייכות למצרים בלבד [הדר זקנים, חזקוני, פענח רזא, בכור שור]. גישה שלישית מסבירה כי הגזירה חלה אך ורק על הבהמות שהושארו מחוץ לבתים בשדות, ואילו בהמות שהוכנסו פנימה ניצלו [אור החיים, ביאור יש"ר, רלב"ג]. עם זאת, יש הדוחים הסבר זה בטענה שגם מצרים שלא יראו את ה' כלל נותרו עם בהמות לאחר מכן [הדר זקנים, בכור שור].
ההבחנה המוחלטת מתבטאת במילים וּמִמִּקְנֵה בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לֹא־מֵת אֶחָֽד. הפלא היה עצום, שכן בהמות המצרים ובהמות ישראל רעו בסמיכות רבה זו לזו, מה שמוכיח את ההשגחה המדויקת של ה' בתחתונים [ביאור יש"ר]. השגחה זו הגנה אפילו על בהמותיהם של הרשעים שבעם ישראל, כדי שהצדיקים יוכלו לרשת אותם [העמק דבר]. ההצלה הייתה תלויה בבעלות אמיתית; מצרים שניסו להערים ולהעביר את בהמותיהם לבעלות ישראלית פיקטיבית כדי להינצל, גילו שבהמותיהם מתו בכל זאת, ורק מקנה שהיה שייך באמת לישראל שרד [אור החיים]. באופן אירוני, דווקא העובדה שלא מתה אף בהמה ישראלית גרמה לפרעה להכביד את לבו, שכן הוא הבין שיוכל פשוט להחרים את בהמותיהם של ישראל בכוח כדי לפצות על אובדנו. ייתכן גם שפרעה טעה לחשוב שבהמה אחת שמתה הייתה שייכת לישראל, אף שבאמת הייתה שייכת לאדם מעורב שאביו מצרי, ובשל טעות זו סירב לשלח את העם [פרדס יוסף].